הרבה פעמים אנשים שמנים שמרזים לא חשים שהם באמת נפטרו מהמשקל העודף. הוא רודף אחריהם לכל מקום. מתברר, המוח הוא האיבר הכי פחות גמיש כשזה נוגע למשקל. אדם רזה עלול להמשיך לחשוב שהוא שמן גם אם נראה כמו דוגמן.
בעבר התייחסנו לאנשים שהעזו להראות לעולם את ההשלכות של ירידה עצומה במשקל. אבל התצלומים הבאים, של האמנית אלנה בייקר, הם ההוכחה שיש סיבה למה אדם שהוריד הרבה ממשקלו עדיין בחרדה לגבי איך שנראה. גם אם ירצה לשכוח הוא מקבל תזכורת תמידית שמלווה אותו.
צילומים: Jessica Petterson
במקרה של בייקר, מדובר ב-49.89 קילוגרמים מהם נפטרה בכבוד. היא כתבה על איך חברה לקח אותה למוסד בשם “אסאלן”. היא חשבה שזה ספא נחמד אבל האמת הייתה רחוקה הרבה יותר. שם מצאה את עצמה בתראפיה קבוצתית ומדיטציות שעוזרות לאדם לחבר בין נפש לגוף. “זה היה טוב ונחמד אבל אני רק רציתי לסדר את הציפורניים”, כתבה במאמר ב-“Refinery”, “זה הרגיש כמו התערבות”. בשלב ראשון, היא נגררה אחריו לאמבטיות קבוצתיות על ראש ההר עם נוף מדהים של הים. “על הדרך הוא זרק לי ‘אה, אלה אמבטיות עירום, בסדר?’ ואני לא עושה אמבטיות עירום בציבור. אף פעם”.
הסיבה שלה ניתנת להבנה. אין לה גוף רגיל של בחורה רזה אלא גוף של אשה שמנה שרזתה. לא בדיוק מה שבא לה לנפנף מול העולם. בימים הכי שמנים שלה שקלה בייקר 120 קילו. בשנות העשרים לחייה היא פצחה בדיאטה והורידה את המשקל העודף. “שמחתי לרזות, שיהיה ברור, הגשמתי משהו שתמיד רציתי וחשבתי שאפשרי. אבל זה לא אמר שהצלחתי להחזיר את הגוף שלי בזמן או לבצע לו שחזור מחדש”.
הדיאטה אמנם הייתה יעילה כלפי חוץ אבל היה לה כל כך הרבה עודפי עור שהיא הייתה יכולה למתוח אותו מכל כיוון כאילו היה זה גומי. תענוג גדול זה לא היה. מכאן שלהתפשט או אפילו לשוטט בבגדי ים היה אתגר מנטלי ופיזי. כדי להיפטר מזה היא נעזרה בתרגילים וקרמים למיניהם ובסוף נכנעה לניתוח פלסטי, הזדמנות להיראות כמו שהייתה יכולה בלי כל התזכורת הזו. רוב התצלומים כאן צולמו ממש סמוך לניתוח ואפשר לראות בדיוק על מה היא מדברת.
לפני הניתוח הרגישה בייקר כל כך חסרת ביטחון. היא האמינה שאם רק תיפטר מכל העודפים חייה יהיו דבש. בסך הכל עברה בייקר ארבע ניתוחים, הרמת גוף והשתלת חזה בגודך החזה הקודם. בתהליכים האלה ביתרו, חתכו ותפרו אותה כאילו הייתה בובה. בסך הכל הסירו 4.5 קילו מסך משקל גופה. היא הרימה גם את ירכיה ואפשר לומר שהרופאים עבדו שעות נוספות על כל גופה. היא נאלצה לשכב במיטה חודש עם הרגליים למעלה כדי להחלים. יש לה צלקות בכל מקום וכשהיא מרימה את זרועותיה ופורסת את רגליה לצדדים עדיין תראו עור עודף. “אני נראית כמו סנאי מעופף”, היא כותבה בהומור עצמי מעורר השראה.
אבל אפשר להבין למה היא עדיין לא רוצה להיחשף בציבור. מתברר שגם ניתוחים לא יכולים להפוך את גופך למשהו שהוא לא היה. באותו יום בספא ההוא, היא כן זרמה עם זה אבל ניכר היה שהיא סבלה מכל רגע וכשהיא סובלת היא עושה פרצופים מוזרים ומתנהגת באופן קצת ביזאר. בן הזוג שאל אותה אם היא בסדר אבל ברור שהיא לא הייתה ממש בסדר. היא הייתה נבוכה. בסוף היא החליטה שדי, קמה והלכה לאמבטיה לבד, שקעה במים כאילו היו שמיכה כשרק הראש מבליח החוצה.
כיום, אחרי כל הניתוחים
היום היא מנסה להשלים עם גופה ונזכרת בכל מה שהוא עבר אבל זה מאבק וזה לא פשוט. נמאס לה לחתור לעבר הגוף “המושלם”. מה גם שהזיכרון אינו נעלם כמו משקל וההבנה של איך נראית פעם לא נמחקת. זה המאבק האמיתי של אנשים שיורדים דרסטית במשקל.
המהפך הזה גורם לך לתהות מה כבר עדיף כי נראה, שאין דרך לצאת ממעגל המשקל העודף, בדרך זו או אחרת. הרי, לכמה אנשים יש את האפשרות לנתח ולעבור את כל זה? ההצצה הנוספת הזו מדכאת מאוד ונותנת תחושה שהגוף הוא כלא ולא ניתן לשנות את גורלו באמת.
כל מה שנותר הוא ללמוד לחיות עם מי שאתה ולהוריד במידת האפשר את המשקל הפוגע בבריאותך אבל חובה להפנים שהדרך לקבלה עצמית ארוכה ומייסרת. בניגוד לניתוחי קיצור קיבה, אין דרך קצרה להשלמה עצמית.
