כתבה שפורסמה ב”אטלנטיק” על ילדי הפרחים מציעה תיעוד נוסטלגי מרתק של תרבות ההיפים שצמחה בקרב צעירי סן פרנסיסקו לצד צלילי הלהיט “Summer of Love” מ-1967. מה שהפתיע רבים אז היה שמדובר בתנועה של נוער לבן מהמעמד הבינוני.
לא פליטים זרים, לא ילדים דחויים אלא מה שקרוי אצלנו בני טובים. מדובר בצעירים שהיו יכולים, אילו רק רצו, להוציא תואר, למצוא עבודה טובה ולהתקדם בחייהם. לבנות עם השנים בית יפה בפרברים ולהתגלח ולהתקלח כאוות נפשם. אבל משהו בהם רצה משהו אחר. כמו לזרוק את כל המסלול לשיעמום בטוח לפח.
כמי שנולדה בסן פרנסיסקו בסבנטיז לא יכולתי שלא להתמלא בערגה יותר מפעם אחת למה שלא חוויתי, למה שלא הספקתי. הייתי קטנה מדי לעכל את האווירה שמילאה את הרחובות אז. אבל דרך תמונות ומוזיקה, הנוסטלגיה עשתה את שלה ותמיד ההיפים שידרו לי משהו קולי, תלוש, חופשי ומשוחרר. כבריחה מכבלי העולם, הוויה קיומית בה פשוט נושמים וצוחקים, שומעים מוזיקה טובה ומתלבשים בג’ינסים רחבים וחולצות לבנות רקומות.
מצב סטטי שהייתי נרשמת אליו אילו יכולתי. אמנם איני שותה, לא מעשנת ודי חנונית אבל הייתי מתמזגת שם איכשהו. העולם ראה בהיפים כקבוצה אחת ללא פנים ספציפיות אבל כל אחד הביא איתו סיפור אחר ולא ניתן באמת להשליך את כולם לאותה משבצת. לא כולם באו למרוד מתוך איזו אג’נדה אלא נסחפו עם הזרם.
הימים ההם משתקפים בדמותו של ג’ו סמברג, שהיה נער טוב מהצד הטוב של המפה הכלכלית. הוא גדל בפרברים של “רוזלין הייטס” בלונג איילנד. אביו, של מי שהפך עם השנים לצלם, היה איש עסקים וארבעת ילדיו פיתחו גישה קיצונית יותר לחיים. שניים מהם אפילו עברו לקובה, כדי לחתוך קני סוכר למהפכה של קאסטרו. ב-1969 עבר סמברג, אז בן 22, לקליפורניה. בשדרות “ברקלי טלגרף” שכר הדירה היה זול יותר ולאלה שלא היו יכולים לשלם בכלל שכר דירה, מזג האוויר היה לפחות חמים.
צילום: Joe Samberg
עיירת הקולג’ הפגינה סימפטיה לצעירים ארוכי השיער שישבו על המדרכות בוקר ולילה. היה נראה שלחיות את הרגע זה מה שהעסיק צעירים אלה שנהנו מתרבות ה”להסתובב וליהנות מהחיים” נטולי דאגות ככל הניתן.
אבל הם כן עשו כמה דברים: דיברו, הפגינו, התנשקו, רקדו, רבו, מרדו ועישנו הרבה מאוד סמים. היה את תחושת ה”ביחד” הזה שכה חסר היום בתרבות המודרנית כאשר אנשים סובבים סביב סמרטפונים ומורדים בעיקר דרך לייק בפוסט מחאה בפייסבוק.
סמברג היה עד לכל זה. הוא היה בפנים וגם אאוטסיידר והצליח ללכוד את רוח התקופה החופשיה הזו דרך עדשתו. תמונותיו בשחור-לבן ממחישות את ניחוח הנעורים האבוד הזה. כשפעם הכל היה נראה אפשרי אבל הם העדיפו לשבת על המדרכה ולנגן גיטרה אחרי ג’וינט טוב.
עם השנים הוא התחתן וגידל משפחה אבל הוא לא שכח את התמונות הנחקקות ההן, התמונות שלכדו צעירים שבאו לקליפורניה בגלל חזון אוטופי אבל נשארו בעיקר בשביל סקס, סמים ובטלנות. רבים נהרו לסן פרנסיסקו כחלק מהעדר, כאילו היה זה פסטיבל רוק שלא נגמר. אחרים, כמו סמברג התגלגלו מסיבות אחרות.
אגרוף רחוב. צילום: Joe Samberg
בסוף שנות השישים עבר סמברג לסן פרנסיסקו אחרי שאהובת הקולג’ שלו נהרגה בתאונת דרכים, בדיוק כאשר החלו לדבר על חתונה. חצי שנה אחר כך אימו מתה ממחלה. הוא החל לשקוע ולאבד ריכוז בבית הספר. דבר לא עניין אותו ממש. הוא עזב את הלימודים, עבר מבוסטון למנהטן והלך לראות את ג’יימס בראון בהופעה, את ה”ולווט אנדרגראונד” ושוטט ברחובות בהם פסע אנדי וורהול.
“מה שעשיתי אז היה להתאבל”, אמר בראיון ל”אטלנטיק” לאחרונה, “אבל הייתי צעיר מדי מכדי להבין זאת. כל מה שידעתי זה שהייתי נואש לחוש טוב יותר”. ב-69 פיטרו אותו מעבודה מזדמנת וכשאחיו פראנק הגיע לבקר מברקלי הוא שיכנע אותו לחזור איתו. הם נסעו במשך ארבעה ימים באוטו ובהו בשדות קפואים.
הם עצרו באוהיו באמצע הדרך ונקלעו לסופה. היה אפילו שריף שניסה לשכנע אותם לחזור למקום ממנו באו. אבל לא היה מה להביט לאחור. עבור סמברג העתיד היה מבטיח. מאחוריו היה רק דיכאון סטטי.
צילום: Joe Samberg
עד מהרה הסופה נעלמה והם נעצרו ב”Lush Valley” והכל היה רך, ירוק ומפתה. הוא זכר איך הצורה של הגבעה הייתה כשל אשה, השמיים כחולים והעננים לבנים ובוהקים. הוא תהה אם נחת בגן עדן.
אחר כך הוא נתקל בהיפים בכל פינה. אינספור צעירים מילאו את השדרות. בכל מקום אחר אם היה לך שיער ארוך היו מפרקים אותך מכות. אבל לא שם. מהיכן שהגיע היו יורקים עליו עם החזות שלו ונכנסים בו. כאן הוא מצא עוד בדיוק כמוהו.
והוא אפילו לא היה ממש היפי לדבריו אבל כן הלך עם מגפי בוקרים, ג’קט עור, חולצה וג’ינס בצבע שחור, כאילו יצא ממגזין “הרולינג סטון”. בתקופה ההיא מה שקסם לצלם היה שכולם פיתחו סגנון ייחודי משלהם. הם הפסיקו לשבור את הראש “מהו היפי”. שפע של צבעים, טרנדים, שילובים בלטו על כל אחד. הם נראו על גג העולם למרות שלפי כל סטנדרט הם חיו “חיים עלובים” של ממש.
סמברג מצא מקום לגור והתחיל לשרוץ במדרכות. לא היו לו הרבה בגדים מעבר למה שלבש וגם לא ממש כסף. סדר העדיפויות שלו לפי הסדר היה “סמים, צילום ואוכל”.
צילום: Joe Samberg
הסמים היו מגוונים, הרואין, פטריות, כדורים, גראס. בהתחלה היו שלטים “לא סוחרים כאן בהרואין” אבל עם הזמן הם התחילו להיעלם ויותר צעירים החלו להתמסר לסם ההרסני. המוסר הצדקני והמוסרני צנח ובמקומו התעורר הרצון לעוף לגבהים אחרים מבלי לחשב את מסלול הנפילה. מבין הצעירים היו חבורות של ילדים כמעט.
חבורת בנות עם חולצות “מיקי מאוס” שוטטו להנאתן ואחרים אמרו להן שאין טעם שילמדו בבית הספר כי מה שהן רואות ברחובות זה החיים האמיתיים. אבל הרבה השתנה בברקלי מאז 1964, כאשר סטודנטים רבים מחו עבור חופש ביטוי וזכויות אדם. קמפוסים היו המקומות עם הרעיונות האמיצים והנועזים ביותר. היכן שפעילים לחמו נגד מלחמת וייטנאם או כל רעיון שהיה נראה כי עומד לרמוס את זכויותיהם.
צילום: Joe Samberg
הסטודנטים שנטשו את לימודיהם גילו די מהר שהמאבקים החלו להצטמצם לקיום יום יומי. אידיאלים, ערכים, עקרונות, אמונות, הכל היה נזיל ונתון לויכוח. אם הם לא היו במעגלי ההשפעה באמת, איך ישפיעו? כלומר, אם הם נפלטו מהמקומות בהם החלטות מתקבלות איך יוכלו להילחם ביעילות למען מה שרצו?
הם זלזלו בהשכלה כאילו שזו הייתה קללה, דרכה הורים נקמו בדור הבא. הם למדו גם שפרחים לא היו חזקים מאקדחים. שלום, אחווה וחופש היו רעיונות יפים אבל החיים היו מורכבים יותר מצמר גפן ורוד.
הרבה מפליטי מערכות הלימודים סחבו זעם למרות שקיבלו כל מה שרצו כילדים מהורים. רבים מהם יצאו נגד השיטה אבל לא ידעו מהי בדיוק והיו בורים בתחום הפוליטי. “עניין אותם סמים, סמים וסמים”, סיפר סמברג, “הם היו הדוניסטים וניהיליסטים. היפים התנגדו לכל דבר ממוסד ולא היה בסיס אינטלקטואלי אמיתי לאידיאולוגיה שלהם. הרוח עליה כולם דיברו – תחושת האהבה, ניו אייג’ ופוליטיקה פרוגרסיבית – גססה באופן אכזרי”.
צילום: Joe Samberg
סמברג בסוף התחתן וגידל משפחה אבל הוא לא עזב ממש את ברקלי ברמה הפיזית. הוא חי את הבורגנות אבל הוא לא בורגני בנפשו. מתברר שגם ההיפים לא תמיד חיו באמת את מה שהם ניסו לייצג.
ההומלסים שהוא רואה על המדרכות “כבר לא מתיימרים להיות היפים”, הוא מעיר. התנועה עצמה מתה וגם מי שניסה להוביל אותה. “זו הבעיה שלי עם כל זה”, סיפר סמברג, “אין צמיחה לאנשים אם הם כל הזמן על סמים. הכל התחיל מכל הרעיון של להרחיב את המוח, להיות מודע יותר למה שקורה ביקום אבל ברגע שהסמים הופיעו, כל הרעיונות הגדולים האלה נעלמו”.
מי שכתב את הכתבה המקורית אז, ב-67, מארק האריס, הגיע לאותה מסקנה כמו של סמברג. הייתה לו סימפטיה לתנועת הצעירים הזו אבל הוא לא חשב שבמבחן ההיסטוריה הם הביעו באמת את חותמם. הסמים השתלטו עליהם, הקפיאו את התפתחותם הנפשית והשאירו אותם נתונים לחסדי “האילוזיות שלהם, חוסר ההיגיון, תיאוריות שטניות, כישלון באבחנות, חוסר הניסיון שלהם”.
במקום לקדם אחווה הם השתלטו על המרחב הציבורי, תלשו את כל הפרחים מהאזור, הרימו את הווליום של המוזיקה ומנעו משכניהם שעבדו קשה לישון. הם התחננו לכסף ולטיפולים רפואים חינם וגזלו אותם ממי שבאמת היה זקוק להם”.
עצוב לי לקרוא איך הפנטזיה שלי התנפצה, דרך עיניו של סמברג. תמיד חשבתי שהם כל כך קוליים אבל אין דבר קולי בלהרוס לעצמך את החיים, להתבטל ולשכנע את עצמך שאתה תורם משהו משמעותי לעולם. טוב נו, לפחות המוזיקה של התקופה נשארה טובה.
צילום: Joe Samberg
הצלם סמברג. לכד את הימים ההם
הנה הלהיט שיחזיר אתכם לימים ההם:
