העימות הפומבי הקולני בין הזמר שלום חנוך לבין שרת התרבות, מירי רגב, על רקע התנגדותו של הראשון לקבל את רגב (או כל דמות פוליטית אחרת, לדבריו) על הבמה לפני הופעתו בפסטיבל ישראל, סימן גבולות ברורים לכאורה בין תרבות גבוהה של ארץ ישראל היפה (חנוך) לבין מה שהפכנו להיות: ולגריות והתבהמות (רגב) על פי המבקרים. אלא שניסיון לתאר תמונה כזו מאפיין בעיקר את מי שלא מכיר את ההיסטוריה הישראלית או מי שמעדיף לשכוח. אלא שתומכי שלום חנוך בוויכוח רק שכחו מי הוא ומאיפה הוא בא. אבל הנה, יש מי שמזכיר לו.
כבר הרבה זמן אני מחפש סיבה לכתוב את זה ועכשו יש לי, בעקיפין: אתם יודעים, לכתוב משהו על הקטע ההוא, נו, על הזמר הזה, שעומד על הבמה ושר לכל העולם בגאווה לא מוסתרת איך יש לו שתי נשים, ואיך הוא בוגד ומשקר את שתיהן. וכמה זה טוב.
זה מבאס אותי, ותמיד ביאס אותי, ששלום חנוך שר שבאו לו "צרות טובות" (כי יש לו שתי עלמות, ש"אינן יודעות, זו על זו וזו על זו", אחת הוא לוקח להר ואת השנייה לעמק, גבר-גבר) כשהוא מתהלל ומתחנחן ומנפנף בשקר נצלני של שתי נשים. זה לא עניין מוסרי-פוריטני שלי בפגיעה כזו בנשים, כמו עניין תרבותי בגאווה הנהנית-מעצמה של לרוץ לספר על זה לחבר'ה…
חנוך המלך, המורם מעם ומנבחריו, נציגה של ארץ ישראל הישנה והטובה, כנראה שכח מאיפה הוא באמת בא. שווה להזכיר, ולו כקוריוז, את הסרט "מציצים" כמסמך המפליל של אותה ישראל "הישנה והטובה".
למשל את הפריים המפורסם של חלציו של אלטמן הקטן שהיה דרכו של אורי זהר להראות איך עולמם של הגיבורים מסתכם בנמיכות ועליבות אין קץ, המתרכזת באיבר הזה בגופם, עולם רוחני המסתכם באיזור חלציים.
זהר, במאי הסרט, הביט על סביבותיו בגועל וסלידה, גועל שגם נמהל במילים של שלום חנוך לשיר הנושא:
ובחצר ישנו צינור
שהמים עוד נוזלים לו מן החור
ויש ים יותר למטה
להם יהיה תמיד, תמיד לאן לחדור
כשזהר ביים עצמו משפריץ-משפיך בצינור על גופה של מונה זילברשטיין הוא לא התכוון שיתרפקו על זה במשך עשורים. הוא התכוון להגיד משהו על ריקבון וסירחון.
ואירוני מהכל, הוא שבסרט סימה אליהו היא זו שמייצגת את ארץ ישראל היפה האמיתית, לא אריק איינשטיין, שדמותו בסרט נפסדת ודוחה. מילי (אליהו) ה"פרענקית" מירושלים, היא היא נציגת הערכים האמיתיים, זה נאמר בסרט כמעט במפורש.
אז לפני שמתרפקים על הדבר הלא נכון זכרו את העדות של מי שבא מבפנים (זהר), וזכרו גם את מונה זילברשטיין (הקטינה).
או כמו שנוי כותב:
יותר מבאס אותי, שאף אחד לא אומר אף פעם כלום. שראיתי אלפי אנשים עומדים ושרים עם חנוך את השיר הזה בגירסה אקוסטית – את המנון הדושבג האשכנזי האולטימטיבי – באיזו דביקות של תפילה קדושה. אין שם איזה אשה ששיקרו לה פעם וזה טיפה לא נעים לה? אין שם איזה גבר שתוהה, למי, לעזאזל, הצרות האלה "טובות" ולמי בשיר הזה רע, רע מאוד? נכון, הזֶמר האשכנזי ידע שירים של אלימות בוטה יותר כלפי נשים, מאלרתמן ופן ועד "אני ארצח אותך" של גפן, שעוברים בסלחנות יחסית. אבל ברובם, הדובר עצמו שבוי ברומנטיקה מרה של ייסורים עצמיים. רע לו, והצרות שלו הן רעות מאוד, בדימוי המרוכז-בעצמו שהם מציגים. חנוך בולט בזה שהוא מצהיר שהוא זבל וטוב לו עם זה] …] בעטיפה הנרקיסיסטית של שופוני-יא-נאס, כמה אני חרא וכמה זה טוב לי.
