לא קיימים הרבה מדענים, במיוחד בתחום הביולוגיה, שיגידו שהם לא מאמינים במנגנון הברירה הטבעית. יחסית לתאוריות מדעיות, היא נהנית מקוצנזוס כמעט מוחלט (לפחות בקהילה המדעית) מאז שהגה אותה דרווין ב-1859 ועד ימינו אנו. ובכל זאת, ישנם כמה חוקרים שיהיו הראשונים להודות שהם לא מבינים עד הסוף תהליכים אבולוציונים. קבוצה של מדענים פרסמה מחקר שמנסה להסביר את אחת התופעות הכי מנוגדות לברירה הטבעית: ההומוסקסואליות.
אם התאוריה לפיה כל מטרת הקיום שלנו היא להפיץ את הגנים שלנו והלאה (ולכן גנים "חזקים" יותר, שגורמים לתכונות טובות יותר, שורדים), הרי הומוסקסואליות כלל אינה משרתת אותה. ככלל, הומוסקסואלים לא מתרבים, או לפחות לא קל להם להתרבות כמו להטרוסקסואלים ולכן הפצת הגנים שלהם לדור הבא היא בכלל לא וודאית. איך זה בדיוק מסתדר עם הברירה הטבעית?
כדי לנסות להבין את זה, החוקרים נעזרו בקבוצת זבובים. לאחר שהמדענים הצליחו לאתר את קבוצות הגנים שלדעתם גורמות להתנהגות הומוסקסואלית, הם ביצעו הכלאות בין זבובים שכללו את הגנים האלה כדי לראות איזה יתרונות גנטיים יהיו, אם בכלל, לצאצאים. המדענים ניסו להוכיח אחת משתי תאוריות עיקריות שהיו קיימות עד כה לגבי הצדקה אבולוצינית להומוסקסואלית.
התאוריה הראשונה היתה שגנים הומוסקסואליים "מופעלים" רק אם הם נושאים שני עותקים של אותו אלל, דהיינו, הומוזיגוטים. זה אומר שהמטען הגנטי שמגיע הן מהאב והן מהאם צריך להיות זהה כדי "להפעיל" את הגנים ההומוסקסואליים וכך גם הוא יכול לעבור הלאה: לא על ידי הפרטים ההומוסקסואליים אלא על ידי צאצים נוספים עם אותו גנים שמקבלים אלל שונה מאחד ההורים. האפשרות השניה הייתה שגנים שמשפיעים על זכרים לפעול בצורה הומוסקסואלית משפיעים על נקבות בצורה שונה לגמרי והופכת אותן לפוריות יותר כך שבסופו של דבר נוצר איזון.
התוצאות של המחקר מצביעות שהתאוריה הראשונה היא כנראה הנכונה, אך גם לא שוללות לגמרי את התאוריה השנייה, שכן בחינה של זבובות נקבות עם הגנים הספציפיים אכן הראתה שהן פוריות יותר מזבובות אחרות. כתמיד במחקרים – עדיין יש דרך לעבור כדי להוכיח לגמרי את התאוריות,אך זה צעד ראשון מעניין כדי לפתור את החידה המסקרנת הזאת בנוגע לביולוגיה שלנו.
דרך IFL Science | תמונה: Shutterstock
