אחד האמנים המפורסמים והנחקקים בישראל, מנשה קדישמן, נפטר אמש והוא השאיר מאחוריו עדר כבשים מרוסק והמום. לא נוכל לראות עוד כבשה מבלי להיזכר באמן המיוחד הזה שהיה חי ונושם ציור, ילד נצחי שהיה ישן עם בובות על מיטתו. אוסף ציורים מרגש ומופלא, אותו העלתה לימור קרליק, בתה של הציירת המוכשרת ציפי צגלה חושף אותו כפי שלא ראינו עד כה. צגלה לא הייתה רק ציירת אלא אדם קרוב אליו. אחת היחידות שבאמת ראתה אותו כמו שהוא.
צגלה ליוותה את קדישמן במשך ארבעים שנה. “הוא פרויקט החיים שלי”, היא אומרת ל”חורים ברשת” בהתרגשות. הקשר המיוחד החל כאשר צגלה ציירה את הבית בו גדל. היא ציירה מבפנים ומבחוץ, עם הילדים ועם האם ועד מהרה הקדישמנים הפכו לחלק אינטגרלי מחייה. “היינו יותר מחברים וקולגות”, היא מספרת, “אהבתי אותו אהבת נפש. הוא היה אדם מיוחד במינו. אני מציירת אנשים, אמנים שיש אחריהם מטען של יצירה ועשייה. הוא היה אדם עם עושר פנימי רב, איש גדול מהחיים, יוצר, אמן וגאון. הוא היה מתייחס לקבצן כמו לנשיא. כולם היו שווים בעיניו”.
צגלה לא בדיוק קיבלה את הבשורה על דבר מותו. היא ידעה שהסוף קרב. “זה היה די מהיר וידעתי שלא יחזיק מעמד. עד עכשיו אני לא מעכלת”.
כעת היא לא איבדה רק חבר יקר אלא מוזה שלמה שנלקחה בטרם עת. “כל שבוע הוא הראה לי עבודות”, מספרת צגלה על האיש שהיה הכי מזוהה עם ציורי הכבשים שהתפרסמו בכל העולם, “בתקופה האחרונה היה לו פרץ יצירה, משהו יוצא דופן. הגוף היה חולה אבל הראש היה הכי יצירתי”. מה שאנחנו רואים פה הוא רק חלק קטן מעולם ומלואו. ציורים רבים נותרו אצל קדישמן בבית.
כעת נותר להתאבל על האמן שאיננו וצגלה לעולם לא תשכח אותו. “היה לי את הזכות להכיר אותו ולבלות במחיצתו ארבעים שנה. אני אקח ממנו את ההתייחסות שלו לעולם, הוא היה מפרגן לכולם, בלי טיפת אגו. אני אקח ממנו את החופש ביצירה. תמיד אזכור איך הוא לא לקח את עצמו ברצינות. פעם הוא הפיל את המברשת והדביק חזרה ואמר ‘תראי איך אני משתעשע, אני מרגיש כמו תינוק'”.
האם במותו צגלה תפסיק לצייר את האייקון? “אין כזה דבר”, היא חורצת, “אני ממשיכה לצייר אותו. הוא המודל שלי”.
