צדק היסטורי פופולרי: שלושה משפטים שההיסטוריה לא שוכחת

צדק איננו תמיד חד-משמעי. מה שאדם אחד מכנה צדק אדם שני מכנה עוול. הזמן עצמו הופך את הצדק למשהו שאיננו תמיד מוחלט: ההיסטוריה מגלה לנו כיצד אנשים שהורשעו היו למעשה צודקים וכיצד משפטים שהסתיימו בהרשעה או בזיכוי היו צריכים למעשה להסתיים אחרת.

במהלך ההיסטוריה האנושית היו לא מעט משפטים שזכו לפרסום רב יותר מאחרים. משפטים אלה מאפשרים לנו לבחון כיצד מה שנראה צודק פעם, אולי נתפס אחרת עם השנים שעוברות. יתר על כן, משפטים מפורסמים אלה מראים לנו עד כמה הצדק תלוי בנקודת המבט של המתבונן.

המרד על הבאונטי: הוצאות להורג והפיראטים של הקריביים

על הספינה באונטי והרפתקאות אנשי הצוות שלה, למדו רבים מאיתנו דרך הספר מרד בספינה באונטי. הוא יצא לראשונה בעברית בשנת 1951 בחמישה כרכים ובשנת 1978 יצא תרגום חדש ומקוצר שלו. אחרים אולי צפו באחד מהסרטים הרבים שנוצרו בעקבות הסיפור.

האונייה באונטי יצאה מאנגליה בשנת 1787 למסע ארוך אל האוקיינוס השקט. לאחר שנתיים של מסע ארוך ורווי הרפתקאות התמרדו חלק מהמלחים בספינה בהנהגתו של הקצין הבכיר פלצ’ר כריסטיאן כנגד רב החובל ויליאם בליי. רב החובל הצליח לשוב לאנגליה לאחר מסע נועז וספינה נוספת נשלחה לאסור את המורדים. חלק מהם אכן נאסרו בטהיטי – שם הם בחרו לחיות אחרי המרד – אבל אחרים הפליגו לאי נידח ושם חיו עד יום מותם.

לאחר מסע רב תלאות שכלל טביעה של האוניה ומוות של מספר מלחים ואסירים, אנשי האוניה שנאסרו בטהיטי הובאו למשפט באנגליה – הם היו עשרה. המשפט נמשך שישה ימים ובסיומו זוכו ארבעה מאנשי הצוות ושישה הורשעו. מתוך המורשעים שלושה הוצאו להורג בתליה, גזר דינו של אחד הומתק מסיבה טכנית ולאחר מכן הוא נחנן ושניים נוספים זכו לחנינה. אחד מהם אף נשאר בצי והיה עם השנים לרב חובל.

מי שגדל על הספרים שתיארו את המרד, למד שרב החובל בליי היה דיקטאטור אכזר והמורדים היו לוחמי חופש שמאסו בשלטון הטרור שלו. אך מחקרים היסטוריים מציעים תמונה מעט שונה: בליי בא ממעמד נמוך יותר מזה של הקצינים שתחת פיקודו שזלזלו בו; כריסטיאן היה חייב כסף לרב החובל; בליי היה דווקא קצין רחום יחסית למצב המקובל בצי הבריטי; איש הצוות שזכה לחנינה מבית המשפט היה קרוב משפחה של אחד מהשופטים ועוד.

הסרטים שנעשו בעקבות הסיפור מתארים לרוב את בליי כאיש הרע ואת המורדים כגיבורים הטובים של הסיפור. דוגמה קלאסית לכך ניתן לראות בסרט שנעשה בשנת 1933 ושבו ארול פלין, בתפקידו הראשון בקולנוע, משחק את כריסטיאן הגיבור שנאבק בבליי המרושע (והיפה הרבה פחות ממנו):

לצילומי סרט אחר שנעשה בשנת 1962 ובו כיכב מרלון ברנדו בתפקיד המורד-הגיבור-הרומנטי יפה התואר, נבנתה ספינה שהייתה העתק של הספינה המקורית: הבאונטי II. ספינה זו שימשה לצילום סרטים רבים נוספים – בין השאר שודדי הקריביים וגם סרט פורנוגראפי אחד שזכה להצלחה לא מועטה.

ההיסטוריה המלומדת אולי זוכרת את בליי כאיש מורכב יותר ולא כמפקד אכזר אבל נדמה שהזיכרון ההיסטורי הפופולארי דווקא מציב אותו בתפקיד הנבל שקיבל את המגיע לו – גם אם זה לא באמת מגיע לו.

המשפט של ווייאט ארפ ודוק הולידיי: חיסול חשבונות במערב הפרוע וגיבורי מערבונים

יש סיכוי גדול שרבים מהקרואים שמעו על ווייאט ארפ ועל דוק הולידיי, על טומבסטון וקרב האקדחים באו-קיי קוראל. אולי מעטים יותר גם יודעים שארפ והולידיי גם עמדו למשפט על חלקם בקרב האקדחים המפורסם ביותר בתולדות המערב הפרוע.

קרב האקדחים הקצר (לפי העדויות הוא נמשך כחצי דקה בלבד) נערך בין האחים ארפ והולידיי מצד אחד וארבעה בוקרים (האחים מקלורי והאחים קלנטון) מצד שני. האחים ארפ והולידיי היו אנשי החוק בעיירה (למעשה היה זה וירג’יל, האח הגדול, שנשא במשרה רשמית מטעם העיירה והוא זה שמינה את אחיו ואת הדוקטור לסגניו, לפחות כך נטען לאחר הקרב) ואילו הבוקרים הואשמו בנשיאה בלתי חוקית של כלי נשק. הקרב הקצר הסתיים עם מותם של שלושה בוקרים ופציעתם של שלושה מאנשי החוק.

כך הוצג קרב היריות בסרט קרב היריות באו-קיי קוראל משנת 1957:

וכך הוא הוצג, באופן שתואם יותר את העבודות ההיסטוריות של הקרב, בסרט ווייאט ארפ משנת 1994:

אייק קלנטון, אחיו של אחד ההרוגים, הגיש תלונה כנגד האחים ארפ באשמת רצח. הוא טען שההרוגים לא היו חמושים והם נרצחו בדם קר על ידי אנשי החוק למרות שהרימו ידיים. המשפט נמשך כחודש ומשך תשומת לב רבה ברחבי המדינה. האחים והדוקטור נמצאו זכאים במשפט ויצאו לחופשי, למרות שנשמעה ביקרות ציבורית על ההתנהלות שלהם. אחד מהאחים ירצחו כמה חודשים לאחר מכן כנקמה על חלקו בקרב היריות על ידי בוקרים שלא אהבו את תוצאות המשפט; אח אחר ייפצע אבל ישרוד.

ההיסטוריה, לפחות לזמן מה, הפכה אותם לגיבורים. ספרים נכתבו וסרטים רבים נעשו שבהם מתוארים, ברוב המקרים, האחים ארפ והדוקטור כגיבורים שהגנו על החוק ועל אנשי העיירה כנגד חבורת פושעים אלימה. יותר מכולם, ווייאט ארפ הפך לדמות מיתולוגית – אחד מאבות הטיפוס של איש החוק במערב הפרוע: שומר חוק, מוסרי, אמיץ ,שולף מהיר וצלף. בעיני אחרים הוא נתפס דווקא כנבל: איש עסקים כושל שפעל בשירותם של אנשי הון וניצל את החוק לטובת עשיית הון וחיסול יריבים ואנשים שאתרע מזלם לעצבן אותו ואת האחים שלו. אך למרות זאת, ניתן לומר שההיסטוריה כפי שהיא נראית דרך התרבות הפופולארית שפטה את האחים ארפ ולא רק שקבעה את חפותם אלא גם הפכה אותם לגיבורים.   

המשפחה של צ’רלס מנסון: כת רצחנית ותרבות הפופ של הרוצח הסדרתי

החצי השני של שנות השישים בארצות הברית זכור כשנים של ילדי הפרחים, של מוזיקה, שלום ואהבה. אך היו אלה גם הימים של מלחמת ווייטנאם וגם בתוך התנועה ההיפית היו שוליים שלא ממש פסעו במשעולי השלום והאהבה. כזו הייתה “המשפחה” של צ’רלס מנסון.

מנסון, שלאחר ילדות לא קלה התדרדר לחיי פשע ובילה כמה שנים בבתי סוהר, אסף סביבו חבורה של היפים שראו בו מעין גורו נערץ. בהנחייתו – על מנת לקרב את קץ העולם, או לפחות את קיצה של ארצות הברית בצורתה הנוכחית – חסידיו רצחו באכזריות מספר אנשים בלוס אנג’לס. אחת מהנרצחות הייתה כוכבת קולנוע והדבר הוסיף לחשיפה העצומה ולזעזוע שגרם מסע הרציחות של חסידי מנסון. מנסון והרוצחים שפעלו בשמו נעצרו והועמדו למשפט.

חמישה אנשים הועמדו למשפט: מנסון עצמו ועוד ארבע נשים – אחת מהן הפכה לעדת תביעה כנגד מנסון. גבר נוסף שהשתתף ברציחות נשפט בנפרד בטקסס. המשפט ארך כתשעה חודשים, הארוך והיקר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית עד אז, וכלל לא מעט אירועים כמו חברות המשפחה שרות בדרכן לאולם בית המשפט ומנסון מתבדח או מטיף לעיתונאים המראיינים אותו:

המשפט הסתיים כשחבר המושבעים הרשיע את כל ארבעת הנאשמים – גזר דין מוות הוטל עליהם אך הוא לא בוצע בגלל החלטה של בית המשפט העליון של קליפורניה שעונש המוות מנוגד לחוקה. ארבעת הנאשמים נותרו בכלא עד היום, מלבד אחת שמתה בשנת 2009.

לכאורה, אין ספק מהו משפט ההיסטוריה: חבורה של רוצחים אכזריים בהנהגתו של גורו מרושע. עם זאת, גורמים שונים בתרבות הפופ דווקא אימצו את מנסון כדמות מעניקת השראה. יש המתייחסים אליו כמהפכן, הוגה דעות רדיקאלי, אומן בלתי מובן או מקור השראה לביקורת תרבות מחתרתית. בשנת 2014 מנסון אפילו התארס עם בחורה בשם סטאר והיא הכריזה שהם עומדים להתחתן בקרוב.

אולם הנישואין לא יצאו אל הפועל. התברר, ככל הנראה, שהבחורה למעשה חשבה על מיזם עסקי. היא רצתה לקבל את גופתו של מנסון לאחר מותו על מנת להפוך אותה לאטרקציה תיירותית. משפט ההיסטוריה, כך ניתן לקבוע, איננו חף גם הוא משיקולי עסקים.  

—-

נכתב בשיתוף משרד עורך דין פלילי דביר רייכרט שורץ – זקוקים לייצוג של עו״ד פלילי? אנחנו כאן בשבילכם.