“הייתה זו שנת 1969″, נפתחת האחת הכתבות המרתקות ומעוררות מחשבה ב”האפינגטון פוסט”, המציגה תמונות נדירות שצולמו בזמן בגידה. גונטר קיי, 39, איש עסקים גרמני והמזכירה אדומת השיער שלו, מרגרט אס, 24, ניהלו רומן סוער וסודי נסתר מעיני כל וגלוי לעיניהם בלבד. כן, מדובר בקלישאה הקלאסית אבל כשהיא נראית ככה, היא הכל מלבדה.
שניהם היו נשואים לבני זוג אחרים ובמשך 18 חודשים הם יצאו יחד ל”נסיעות עסקים”, שוטטו בקזינו, ביקרו בספא ושהו בחדרי מלון. הם חיו ותיעדו, בילו וצילמו. דרכם הבגידה הפכה לפוטוגנית, לתיעוד צבעוני וחי של רגעים חטופים ולכאורה חסרי משמעות שהופכים ביחד לבעלי משמעות.
הרומן תועד באופן אובססיבי על ידי שני הצדדים: פתקים קטנים, שימור שיער ערווה, זיכרונות כתובים וצילומים באווירת וינטג’ אופנתי ודהוי. אלה הם צבעי הבגידה והתשוקה. אבל רק דמות אחת תועדה בפריים: היא. האישה האחרת.
ממצאי הבגידה הזו נמצאו כעבור 30 שנה מאוחר יותר, במזוודה נטושה באיזו דירה בגרמניה. מאות תמונות בשחור-לבן וצבע תיעדו את מרגרט.
אישה שעשתה את המהלך הלא מוסרי אך הקפידה להיראות נונשלנטית, קולית, מסתורית ובעיקר, בלתי מושגת. היו אלה הרגעים הטריוויאליים שתפסו תשומת לב: אם זה עישון סיגריה במיטה, להתאפר מול המראה, להקליד מול מכונת הכתיבה. היא תועדה על ידי גבר שלא זכה לקבל אותה במלואה אבל באותו רגע, זה היה הכל.
מי היו מרגרט וגונטר? לעולם לא באמת נדע אבל אהבתם החטופה מוצגת בתערוכה, “מרגרט: כרוניקה של רומן: מאי, 1969-דצמבר, 1970” בגלריית “White Columns”, ניו יורק. שם, על הקיר, כל צילום וכל מכתב הופכים לעולם ומלואו. לכלום ולהכל. לסיפור שסך חלקיו עולים על השלם. התיעוד לא מסתיר דבר מהבנאליה, לא בענייני סקס, לוגיסטיקה או אמוציות. השניים זכרו כל תנועה, תנוחה, מה אכלו ושתו. הכל רשום בדקדקנות כמו יומן פדנטי. לכל שנייה הייתה חשיבות עליונה עבורם.
דרך עיניו של גונטר, הנותר נסתר, ניתן לראות איך אישה בוגדת נראית וההצצה האינטימית לחייהם מעניקה דרור לכמיהות של המתבונן ולפנטזיות הכמוסות. כשקשר מורכב מכמה רכיבים בלבד נשאר חלל ריק לדימיון שלנו. מהי אהבה אסורה? מה הטעם שלה? מה הריח? לא כולם ידעו. הבנאליה כאן מצטלמת כה מופלא עד שהיא מרתקת. האסתטיקה של החטא. הבנאליה נזהרת לא להגיע למחוזות השגרתיות כי האויב הגדול שלה היא הנורמה, המסגרת, המחויבות.
היא הכי יפה כשהיא חתוכה לחלקיקים זעירים של מולטי מדיה, אוסף של פרטים שאמורים להתלכד איכשהו.
המידע שהצמד מאפשר עוזר לנו לבנות במוחנו תסריט וקשה לא לרצות לדעת עוד. הנה קטע מיומנו של גונטר:
“יום ראשון, 11 באוקטובר, 1970. חם מאוד. מזג אוויר קיצי ללא רוח ב-12:30 אצל זיני. הלכתי לאכול בשלנברג, הולווייד. לאחר מספר תמונות, סוודר צהוב, חצאית קטיפה קצרה וירוקה עם ג’קט קטיפה ירוק. לאחר מכן נסיעה לרחוב הארדפול. חניתי וצילמתי בכניסה ברחוב הארדפול ואז למקומנו (על המדרגות רנטה ראתה אותנו, ביחד עם ברברה). הלכנו למשרד. לאחר מכן עלינו. שתינו קולה, שמענו תקליטים, ואז חזרנו למיטה ב-15:00. תנוחה על הגב ותנוחה מיוחדת, אורגזמה מהירה ואז עוד אחת. היא המשיכה עד שלא יכולתי יותר. ואז שיחקה עם עצמה עד שסיימה. לאחר מכן צילמתי כמה תמונות בחדר לאחר החדירה. מספר תמונות תועדו גם בבאר. לאחר הצילומים בחדר, צילומים גם בשולחן בבר, מריחת לק. לאחר מכן נסענו לקפה קרנזלר והביתה”.
Sunday Oct 11, 1970. Very warm, windless summer weather 12:30 at Zini’s, went to eat at Schallenberg, Holweide, thereafter couple of pictures, yellow sweater, green little suede skirt with green suede jacket. Afterwards drove to Hardeful St. parked car and took a photograph at the doorway in Hardefuß St. Then to our place (on the stairs Renate saw us, together with Barbarbara) we went into the office. Then on upstairs. Drank coke, listened to records, and then into bed at 3pm. Position on back and special position, very fast climax again, however she went on until I couldn’t anymore. Then fingered clit until ejaculation. Thereupon several pictures in the room, after the intercourse. (Before, several pictures were taken at the bar table too) After photographs in the room, photographs at the bar table, putting on nail polish etc. Then drove to Cafe Kranzler and Zini home
הירידה של גונטר לפרטי פרטים הופכת את הקטע הזה לסצינה קולנועית. היכולת שלו להבחין בכל פרט אצלה, צבעי הבגדים שלבשה, התנוחות במיטה, מעידה על רגישות ועין חדה. ניכר כמה הוא מעריך כל רגע לצדה. כל שנייה נחשבת. אלו החיים היפים. להאזין לתקליטים וללגום קולה. מריחת לק, בית קפה. האסקפיזם המוחלט. עלילה אירופית שהייתה יכולה להיחקק במוחם לעולמי עד.
בערך בכריסטמס של 1970 התכתובות והתמונות מתאדות והקשר מתפוגג לאט. ההבטחה לעתיד משותף נמוגה ואיש מאיתנו לא יודע למה. מרגרט אומרת לגונטר: “אחרי כריסטמס הזיונים יפסקו ולא תרקוד על שתי חתונות”.
קשה לא לחוש מלנכוליה לא מוסברת מבלי להכירם בכלל. נכון, לבגוד זה נורא ונותר לקוות ששניהם מצאו אושר שוב בביתם או עם אנשים אחרים אבל אני תוהה, למה הם לא יכולים היו להישאר לנצח? מה עלה בגורלם ולמה זה היה חייב להיגמר? כשהתיעוד אודותיהם נעלם משהו נעלם איתם. הם לקחו איתם את תמצית החולשה האנושית ושוב נותרנו עם ההבנה שהחיים חזקים מהכל והמציאות ניצחה את הפנטזיה. אבל גונטר ומרגרט לנצח יישארו – על הנייר.
דרך Huff Post
