עדכון: מתיחה של 1 באפריל.
להגיע לעבודה במשך חודש כשאתם עירומים לגמרי? נשמע הזוי, מביך ומופרך אבל זה בדיוק מה שעשו העובדים לפניכם. מעסיקים האמינו בעבר שגישת ה”משרד הפתוח” בעמק הסיליקון עודדה יצירתיות, שיתוף ויעילות. אם לא השארת את הדלת שלך פתוחה עוד יכולים היו להאשים אותך בחתירה נגד חדשנות.
אבל עם השנים צצו מחקרים המנפצים את אווירת הקומונה העליזה בטענה שהיא מעודדת הפרעות, חוסר ריכוז ועובדים שכל הזמן מתקשרים עם השני ומעכבים את התפתחות הארגון, פוגעים ביצירתיות ובסיפוקם האישי.
הכל עניין של אופי ואישיות אבל לא חסרים עובדים שמצליחים להספיק ביום אחד לבד בביתם את מה שהיה לוקח להם שבוע במשרד. עובד כזה היה מגיע למשרד רענן ומבסוט אחרי שסיים את מטלותיו מהבית. האם הרעיון של חלל ללא קירות ודלתות אבוד? האם בכל זאת יש בו משהו מועיל?
במערכת הראשית של אתר החדשות “Bold Italic” מאמינים בגישה פתוחה ושיתופית אבל עם הזמן גם הם שמו לב שהרבה עובדים החלו להישאר יותר בבית כדי לסיים משימות. הם ניסו להבין, מה היה בבית שהפך אותם לכה שמחים ורגועים? ואז זה קפץ למוחם, אולי זה לא העניין שאין קירות המפרידים אלא מחסום אחר: בגדים.
כפי שהתברר להם מהר מאוד, הם לא היו הראשונים שהמציאו את הגלגל. כבר ב-2009 פסיכולוג עסקי בשם דיוויד טיילור דגל ב”ימי שישי בעירום” כדי לעודד מוראלית את סביבתו. ואני מניחה שהיו לא מעט חרמנים וחרמניות שהודו לו על כך אבל עדיין לא היה מדובר בקונספט פופולרי בקרב תאגידים.
מכאן שעובדי הארגון הנוכחי החליטו ללכת עד הסוף עם הרעיון המופשט והם יגיחו למשרד במשך כל מרץ נטולי בגדים לגמרי. כן, לראות איברים רוטטים בדרך לקפה, לקלוט שדיים מקפצים במשרד של הבוס, לשבת מול כולם ולחשוף שיער ערווה, כרס משתפלת, כל מה שאמור בכלל להסיח את הדעת. הם הלכו על זה ושרדו כדי לספר.
על פניו, הרעיון נשמע לי נחמד אבל ספק אם זה יתרום יעילות בעבודה. הרי, גם בביתי אני לבושה ולא משוטטת עירומה. מה גם שהייתי מתקשה להתרגל לעובדה שגברים ונשים מתהלכים מולי בעירום והייתי חשה אי נעימות.
בעיני מצב זה מעודד חרמנות בקרב אלה שנמשכים זה לזו ובטח לא עוזר לריכוז. מה גם, אם גברים מסוימים יבהו בנשים שעושות להן את זה והפוך, המתח באוויר היה הופך לבלתי נסבל. עד שלא היו ממשים את הפנטזיות לא ניתן היה באמת לדון על המשימות השבועיות. אבל כאמור, זו דעתי.
האמת העירומה כמובן הייתה אחרת.
למרות שהם ממוקמים בסן פרנסיסקו, הדוגלת בפתיחות וזכורה לכולכם בתור בסיס אם להיפים במחצית השנייה של שנות השישים, העובדים קצת נבהלו מהרעיון. הם הגיבו ב”האם אפשר שלא?”.
הם ניסו להסביר כמה זמן עבר מהרגע בו הלכו למכון כושר. אבל למרות האנטי, הם הגיעו כמו גדולים ליום הקובע של תחילת הניסוי ב-2 למרץ. לאט ובטוח, התפשטו. ניתן היה לחוש את האנרגיה הסקרנית והמתוחה. בכל זאת, זה לא מובן מאליו להיתקל בעובד ולראות את כל החבילה ולא, לא זו שהגיע עם השליח.
לדבריהם, נדרשה להם פחות משעה כדי שהעניינים יהפכו ממוזרים למדהימים. ביום השלישי זה הרגיש לגמרי נורמלי והכל היה מושלם. הם חילקו “שותפות גורל” שכזה, הגיעו למפגשים תוך אמון חזק, היעילות הרקיעה לשחקים אחרי שהפנימו “פיטמות זקורות = זמן להירגע, פיטמות רכות = זמן לדבר”. כשהאיברים היו שמוטים היצירתיות גברה.
כן, כשלא חושבים על סקס הכל אפשרי. יתרונות נוספים, העובדים אכלו יותר ביחד והזמינו פיצה. בכל זאת, לאף אחד לא היה כוח לשים בגדים ולהתפשט שוב. מה שכן, חשבון החשמל עלה הודות לחימום המסיבי במשרד. אבל לדבריהם, “זה היה מחיר נמוך לשלם לטובת אוטופיה משרדית”.
אחת העובדות חוותה סיוט בלילה. שהיא מנהלת פרזנטציה מול כולם רק כדי לגלות לחרדתה שהיא לבושה כליל. הו, האימה!
ההמלצה שלהם לארגונים אחרים היא לתת לניסוי הזה לפחות שבוע. מבחינתם, זה היה שווה. כעת הם אמורים לחזור לעבוד עם בגדים אבל אין להם מושג איך זה ירגיש. מה שבטוח, אם מטרת החיים היא לצבור חוויות אז בהחלט מדובר באחת מעולה ובלתי נשכחת. יאללה, בקרוב אצלכם 😉
דרך The Bold Italic
