היום לא חסרים אנשים רבים המקפיצים LSD כאילו היו כדורי נורופן אבל בשנות החמישים היתה הרבה יותר תמימות וחשדנות כלפי החומר המסתורי הזה והשלכותיו.
הקטע הבא הוא אחד הקרועים וההיסטריים שנראו בעניין והוא הפך לוויראלי בימים אלה למרות שעלה ברשת כבר לפני שנתיים. ד”ר סידני כהן יושב מול עקרת בית רגילה ונורמלית לפי הגדרתו שעומדת להתנסות בסם המדובר הנמצא בתוך הכוס המים על השולחן. המתנדבת לניסוי מתארת את האפקט בעיניים בורקות אך מדברת לאט ומתקשה להסביר. היא צופה ב”מולקולות אינדיבדואליות”, ו”היא מצטערת עבורו” על כך שאינו יכול לראות.
אין טעם לפרט בפניו כי איך יבין? היא כן משתפת שהמחזה מדהים וכל כך יפה. שעומד ביניהם חצץ בצורת וילון או קורי עכביש. היא פשוט מתקשה להחליט. עולם של צבע קסום נפער לנגד עיניה והיא מגיבה כמו אליסה בארץ הפלאות. זה פשוט הטריפ הכי טוב שראיתם.
מה שמצחיק זה שבחרו בה כדי להראות מה קורה לאישה “נורמלית” ולאחר שהיא נטלה אל.אס.די היא באמת נשמעת מופרעת קצת ומלאת דימיון. כנראה שלא במקרה “פינק פלויד” כתבו כמה מהשירים הכי יפים תחת השפעת הסם הזה
בין האדם שלקח את הסם למי שלא מפריד חסם והם לא יכולים לחלוק את אותה מציאות. אי אפשר באמת לשבת מול אדם בטריפ כזה ולא להרגיש כמו אאוטסיידר שמפספס דבר מה מהפנט.
לא שזה נתן לי חשק לבלוע את הסם אבל מי לא היה רוצה לראות עולם ב”טכניקולור” כפי שהאישה מספרת. ד”ר כהן היה מודאג מפני הסכנות של שימוש בסם מחוץ לקליניקה, על ידי “התת התרבות הביטניקית”.
מה שכן, נראה שהטלוויזיה בימים ההם הייתה אמיצה וחיננית הרבה יותר מהיום. היום אם היו רואים עקרת בית מסתממת לה מול כל העם היו תוקפים אותה ויוצאים נגדה בטענה “היא אם לא ראויה!”, “איזו דוגמא היא מעניקה לאנשים?” וכאלה. אחרי הצפייה בזה, מי יעז לומר שהחיים הם שחור-לבן?
דרך Pictorial