הזמן עושה את שלו ואם להסתמך על הנתונים הבאים, הוא בעיקר מכווץ את כוכבי הקולנוע הגדולים בעולם. אם תביטו על נבחרת השחקנים ששלטה בתודעה בימי הזוהר ההם תגלו דבר מה מעניין: הם היו גבוהים מאוד, חסונים, שריריים ובנויים לתלפיות. היום כוכבי המסך הם נמוכים, שבריריים, צנומים וכשרואים אותם ליד כוכבות הקולנוע הם נראים כמו טרף קל. כשזוכה פרס השחקן הטוב ביותר בטקס האוסקר האחרון, אדי רדמיין, נעמד ליד קייט בלאנשט הוא נראה כמו הבן הקטן שלה. מה קרה?
פעם אולפני הסרטים דרשו מהכוכב לקפץ מעל סוס או להתעופף בין עצים כמו טרזן. שחקן הקולנוע נראה מאצ’ואיסטי, גיבור כל יכול, אחד שיגונן על האישה שלו. בפרמיירות הוא התנשא לגבהים מעל כולם. ג’ון וויין, גרגורי פק, צ’רלטון הסטון וקלינט איסטווד נראו כמו בחורים שאף אחד לא יעז להתעסק איתם. כולם היו גברים גבוהים מאוד. מטר שמונים ומעלה.
כיום מרבית מכוכבי הקולנוע נמוכים, מטר שבעים ומשהו, והאולפנים מחפשים שחקנים שנראים רגישים ויכולים להתפרק ולבכות כמו קטנים. המסך אוהב אותם כאלה ומתברר גם שהגובה אינו יתרון כמו פעם.
טום קרוז, למשל, הפך לאחד הכוכבים הגדולים כשהוא אחד הנמוכים. גם בראד פיט די נמוך. והם אינם לבד. אפשר להסביר את המגמה בכך שדרישות התפקיד אינן כמו פעם ולכל תעלול יש כפיל או עיבודי מחשב מתוחכמים שיעשו את העבודה. מה גם ששחקנים מובילים מגלמים היום בעיקר גיבורים שעושים שופינג עם אהובתם או מתייסרים מול תוכנת מחשב. הגברים נדרשים להפגין יותר רגישויות ולטפח פרסונה מורכבת יותר. כמעט נשית בהרבה מקרים.
התפקידים שמזכים באוסקר היום אינם אלה שדורשים ביצועים של אדם גבוה אלא של כזה שיכול לכבוש אותך מגובה דשא. היום גבר גבוה, חסון ושרירי נתפס כאדם קשוח, כבד, אטום וכזה שיתאים לסרטי אקשן ופעלולים שלא דורשים מעבר. מצד אחד מדובר במגמה מבורכת שנותנת לגבר הזדמנויות רבות יותר מבעבר אך מקשה על שחקנים גבוהים שנשפטים רק על סמך נתונים כה בסיסיים. הרי, לא ניתן לפקפק בכישורי המשחק של גרגורי פק או לומר שקלינט איסטווד לא היה שחקן מורכב.
הצופים היום מחפשים כוכבים שניתן להזדהות איתם ולא ייראו מורמים מעם. פיליפ סימור הופמן הוא דוגמא לשחקן מהפנט, אחד הגדולים בדורו, שסימל את הכוכב החדש. האנטי כוכב, שמן, לא יפה במיוחד, אנושי ופגיע. אח, כמה שהוא חסר.
הנה הכוכבים הגדולים, אז והיום:
