לכולם יש אקס מיתולוגי וגם אם חלפו המון שנים, כשהוא ממשיך בחייו והפייסבוק מאפשר לראות את ההמשכיות, יש קווץ’. למה גברים ונשים לא מודים בזה בפני עצמם ובני הזוג שלהם שבין השאר רץ להן בראש תסריט “דלתות מסתובבות”.
אנחנו צועדים על הסרגל של הצ’אטים כמו על שני צידי מדרכה, מודעים זה לנוכחותה של זאת ולהיפך ובוחרים לא להיות הראשונים ששולפים, ממעטים לפזר לייקים ולפחות מצידי, תוהה עם הבליק אותי ובכלל לא רואה שהוול שלי מתחדש לעיתים קרובות.
נמל התעופה ע”ש צוקרברג מחבר בין קרובי משפחה שאיבדו קשר, מאפשר לעדכן חברים באירועים משמעותיים יותר או פחות מחיינו, אבל גם משאיר חלון פתוח לכיוונם של אקסים ושל מסלולי החיים שלהם.
הייתי בחורה צעירה בת 20, רגע אחרי השחרור מצה”ל, סיים את מערכת היחסים אחרי שנה וחצי באבחת שיחת טלפון בערב ראש השנה וסימן פתיחה בוכייה לתש’ משהו, רציתי שיעלם, התאבלתי , החזרתי לו מתנות שקנה לי, אמנם השארתי פתקים ומכתבים בקופסת נעליים כחולה של FILA, אבל, ניתקתי קשר.
שנה וחצי של התבגרות, געגוע, והחלטה שלי להיות הפראמדיקית של הקשר, אחר כך, כבר עמדתי מתחת לחופה והוא היה שם, עם בת זוג, אולי כדי לוודא שמישהו אחר לקח אחריות עלי.
גם אנחנו הוזמנו לחתונה שלו והגענו לחגוג עם המשפחה שלו שאהבה אותי ואני אהבתי בחזרה, ובסתר ליבי כנראה חשבתי שתגרום לנו לחזור להיות יחד.
הוא ביקר אותי בבית החולים אחרי הלידה הראשונה, שמרנו על קשר של ימי הולדת וברכות באירועים מיוחדים עד שעבר ללמוד ולחיות בארה”ב והקשר הדרדר לפרפורי גסיסה בלבד.
לאחרונה עדכן בפייסבוק שהתחתן ושהוא ואישתו (השניה) מצפים לילדה, ואך לפני שבוע העלה תמונה של תינוקת מתוקה ולא השאיר מקום לספק. הוא המשיך את חייו בלעדי, בינתיים גם אני התברכתי בבעל שבוחר בי ‘כמעט כל יום’ מחדש, שלושה ילדים שסופגים חיים עם אמא לא שגרתית וכלב שבינתיים החזיר ציוד לבורא, עברו 17 שנה מאז שנפרדנו, ובכל זאת, הוא העז להצליח להוריד אותי סופית מהכן!
איך אודה עכשיו בקווץ’ שהתמונה עשתה לי ולא בגלל הייצור המקסים שמצולם בה? ראוי שאתכחש לרגשות מפני עצמי ויותר מכך מותר לחלוק אותן עם מי שאיתו אני חולקת את החיים?
“אנחנו צריכים לדבר”, זה אמנם המשפט הכי מלחיץ שאפשר להגיד למישהו, בטח לאהוב שממתין עד שארדם לפני שמתחיל לנחור לידי בשלווה בלילה, אבל רק פתיח כזה לא יתן לי לחמוק מ”השיחה”. ישבנו, ליד שולחן פינת האוכל, ברחתי מידי פעם לגירוד קצר בלחי, שיפשוף עיניים שניתק קשר עין והקל לרגע ועם רטט בבטן הודיתי, “התבאסתי לראות שטוב לו בלעדי, שבנה חיים שלא כוללים אותי”.
אני ממשיכה ללכת בצד שלי של הצ’אט, עוטה משקפי שמש וירטואליים, כך שלא יראה שאני פוזלת לצד שלו ובודקת אם הוא עדין צועד במקביל אלי. איך נראים החיים בצד ההוא של הרחוב? התהייה אומרת שאני אוהבת פחות את שלי? מאושרת פחות? או רק עוד אישה שמתעניינת בתוצאות האלטרנטיביות של הדלת המסתובבת שלה.
