עדיף רזה ובדיכאון משמנה ומאושרת.
סבא אוהב אותי עם לחיים עגולות, אבל הוא יוצא הדופן. כשהוא מתלונן על הפנים הרזות ושואל אם לא מאכילים אותי בבית הוא מדגיש הרוב המתפלא על ומתפעל מהגזרה הגבעולית שהשגתי בזמן קצר.
מה שהביא אותי למצב הרזה המחמיא הזה הוא דיכאון, לא משהו מאובחן קלינית, יותר כמו בלוז אפרורי ששם משקולת 5 קילו ורודה על האנרגיות שלי ושלח אותי לעשות חיקוי של סושי בחיק הפוך המפנק שלי (מזל שחורף פה), העולם מתבקש להמתין בחוץ.
קומדיות אמריקאיות מציגות, לאורך שנים, את האמריקאיות המדוכאות, אין פה פוליטיקלי קורקט, מדוכאים לא כלולים בעסקה, כשהן חובקות פיינט של בן אנד ג’ריז, מאביסות את עצמן לדעת או טוחנות בשיטת חברה מביאה חברה, עוגיות שוקולד צ’יפס מתפוררות על פיג’מת הדובים שלהן.
אצלי דיכי הוא מצב נפשי זמני ובסוף הוא גם מביא מחמאות. שנים של חקירה והכרה את עצמי הביאו אותי להבין שהטריגר לדאון הוא שליטה ואי שליטה.
כשנופל עלי משבר משפחתי בלי שהתכוננתי אליו או מלחמת כוחות בעבודה מפתיעה ותחושת השליטה נשאבת ממני, הכלי שלי להשיג לעצמי תחושה, מזוייפת במידה רבה, שאני מנהלת את חיי, היא להודיע לקיבה שאין רעב יותר.
כשאני מכריזה על תקופת עוצר כזאת, הבטן עוד זקוקה לשכנועים ואני מונעת ממנה הזנה וסיפוק למרות שהיא דורשת. אני פה הבוס, ותחושת ניצחון הרוח על הגוף מכניסה אותי להיי. אבל, כשחולפות שעות שמצטברות לימים, כמו תינוק שמפסיק להתעורר בלילה כי האוכל לא מגיע ממילא, ככה היא מפסיקה לקרקר, חבל לה על האנרגיות.
שלושה ארבעה ימים הוא מחזיק מעמד ואחר כך מתוייק בקלסר ה’תקופות ההן’ ההולך ותופח.
שבוע אחרי שהמשבר חלף, אני מצליחה להרוויח עוד ניקוב אחד בחגורת המכנסיים ועוד סימון ניצחון אחד בחגורת השליטה העצמית שלי. יוצאת לרחוב בהליכה גאה, זקופה ומטלטלת אגן ואוספת מחמאות שעכשיו עושות מסאז’ לאגו ובהמשך מחזקות את הקשר הפבלובי בין הדיכי שחייב להגיע מתישהו לבין וההרעבה הבאה.
סבא כבר לא רואה כל כך טוב, אז אפשר למכור לו סיפורים ולהגיד שרק נדמה לו. אני בעצמי מתקשה למכור את מה שמסרבת בעצמי לקנות.
