בשבוע של טקס אוסקר די צפוי עם שערוריות בעיקר בתחום הרכילות מרתק להיזכר באחד המהלכים הכי מדהימים של שחקן על במה בטקס האוסקר. ב-5.3.1973, מרלון ברנדו סירב להגיע לטקס האוסקר ולקבל את הפסלון, על תפקידו כדון ויטו קורליאונה ב”סנדק”, פרס שכל שחקן על הפלנטה חושק בו והוא עשה זאת בסטייל שכבר לא נראה היום.
רבים תהו אז מה קרה לכוכב הענק שהחליט לוותר על העונג הצרוף של זכייה מסיבה כה לא צפויה. אך מתברר כי ברנדו הוא לא רק פנים יפות ושחקן אדיר אלא גם אדם מוסרי ואקטיביסט בנשמתו. הוא ראה עוול לנגד עיניו ומינף את תהילתו כדי לעורר מודעות. המעשה שלו היה הופך היום לוויראלי עם מיליוני שיתופים אבל כמה נעים להיזכר בדמויות גדולות מהחיים שעשו מהלכים גדולים מהחיים בלי לחשוב מה יצא להם מזה.
כך זה התגלגל: בשנות ה-60′ ברנדו סבל מירידה בקרנו. שני סרטים בהם כיכב נכשלו בקופות, “One-Eyed Jacks” “המרד על הבאונטי”. המבקרים ציינו כי האחרון צפוי לחתום את “עידן הזהב של הוליווד” וחמור מזה, שמועות על התנהגותו גסת הרוח על הסט החלו להתפשט. הוא הפך לשחקן הזה שלא רוצים לעבוד איתו.
הקריירה של ברנדו הייתה זקוקה להצלה וכך היה “הסנדק” עבורו. בסרט המופת, המתאר עלילת משפחת מאפיה בניו יורק ב-1940, ברנדו גילם את ה”דון”, הפטריאך, האיש שעל פי ישק דבר. למרות שהסרט מתמקד בבנו מייקל (אל פאצ’ינו) הדון היה עמוד השדרה שלו. עבריין אכזר, אלים וקר כקרח, אך מי שמגן על משפחתו בחירוף נפש ואוהב אותה עד זוב דם. כבוד מעל הכל. זה החום והאנושי שהופך אותו לבלתי שביר וברנדו הצליח לתת לדמות הזו נוכחות ממגנטת ובלתי נשכחת בסרט שהפך קאנוני.
“הסנדק” הפך להצלחה ענקית וגרף כ-135 מיליון דולר ברחבי העולם. הסרט הזה, אשר הפך לקאלט, שם את ברנדו שוב על המפה. כשהגיע העת לחלק את פרס האוסקר ברנדו התמודד עם כמה מהשמות הבולטים בזמנו: לורנס אוליבייה, מייקל קיין, פיטר טול וברנדו האגדי היה הזוכה.
בערב הטקס ה-45 של האקדמיה, הודיע ברנדו שהוא מחרים אותו ושלח נציגה מפתיעה לדבר בשמו: סאצ’ין ליטלפת’ר (“נוצה קטנה”), בחורה יפה עם שיער מבריק למרחקים וגם אינדיאנית. היא הייתה שחקנית לא מוכרת ובעלת הטייטל של “נשיאת האסיפה הלאומית של הילידים האמריקנים”. כשליב אולמן ורוג’ר מור קראו בשמו של ברנדו, ליטלפת’ר עלתה לבמה, דחתה את הפרס שהעניקו לו, עמדה והחזיקה את המכתב שברנדו כתב אבל התנצלה שאינה יכולה להקריא את כולו בגלל מחסור בזמן.
ליטלפת’ר מייצגת את ברנדו בטקס ב-1973. מהלך חריג בחשיבותו.
היא כן הספיקה לומר את הדברים הבאים:
“אני מייצגת את מרלון ברנדו הערב והוא ביקש ממני לומר לכם שהוא באופן מצער אינו יכול לקבל את הפרס המאוד נדיב הזה והסיבות לכך נעוצות באופן בו תעשיית הסרטים מתייחסת לאינדיאנים האמריקנים”.
בקהל נשמעו קולות בוז ומחיאות כפיים במקביל. הבחורה הענוגה התנצלה וירדה מהבמה אבל לא לפני שהבהירה שנוכחותה אינה נועדה להתגרות באף אחד ושהם יפגשו בעתיד “באהבה ובנדיבות”.
רק מה לברנדון ולאינדיאנים? ב-1973 לאינדיאנים לא הייתה שום נוכחות על המסך. הם כיכבו כניצבים בסרטים במקרה הטוב. התפקידים של חייהם ניתנו לשחקנים לבנים. הם לא רק נזנחו אלא זכו לחוסר כבוד. המונח כבוד כבר היה חקוק אצל ברנדו, בעיקר היעדרו בתקופת השפל שלו.
במכתב הארוך אותו לא הקריאה נציגתו, ברנדו תמך בתנועה של האינדיאנים האמריקאים. הוא התעצבן מהיחס המחפיר והמזלזל שקיבלו בתעשיית הסרטים. הוא התייחס גם לעיירה אינדיאנית קטנה שהייתה תחת משטר צבאי. הוא כעס על הייצוג שלהם בקולנוע כרשעים ואלימים. “קשה גם ככה לילדים לגדול בעולם הזה… כשילדים אינדיאנים רואים איך המורשת שלהם מיוצגת ככה בסרטים המוח שלהם מתעוות באופנים שלא נדע”.
ברנדו חטף צונאמי של ביקורת בעקבות הפרשה המסעירה. ועדיין, הוא העניק לאינדיאנים הזדמנות חד פעמית להיחשף מול קהל של עשרות מיליוני בני אדם. הוא מינף את הבמה היקרה מכל כדי להעביר מסר חברתי. הוא ויתר על הפרס כדי להצביע על מחדל חברתי. כמה כאלה היו עושים זאת?
הדחייה המדהימה הזו של הפרס היוקרתי, אשר אף שחקן לא שיחזר, נחקקה כאחד הרגעים הגדולים של האוסקר. אילו דון קורליאונה היה כאן, הוא היה מהנהן בראשו להסכמה. וגאה. הכי גאה.
ריספקט.
הנה הרגע הגדול:
דרך Business Insider
