אתמול ברשת ג’ שמעתי שעתיים של סי היימן,
האמת היא – שמאז מפגש מקרי, ביני ובינה ברחוב, בשבת
שבו החלפנו כמה משפטים, והפכנו לידידים.
כהיסטורון באה לי השאלה, מה סי היוצרת לא האדם – הנפלא שהיא מסמלת עבורי?
הפרספקטיבה של 25 שנה נונתנת מיקוד.
ונקודת המיקוד – אולי זה נדוש זה השיר של אביה נחום היימן – כמו צמח בר.
הכותב, המלחין והמבצע כל אחד מטעין בשיר משהו מעצמו- והמאזין מטעין גם מנסיון חייו
הביצוע של חווה אלברשטיין מסמל עבורי את את הדור האידיולוגי שהגשים את החלום.
ואילו הביצוע של סי, מסמל עבורי את העברת המושכות והאחריות לחלום ולמציאות הזו לדור שלנו.
המעבר הזה מהחלום המתוק האידיולוגי, למציאות היום יומית האפורה הקשה לפעמים, שקשה גם להשלים עמה. והשאלה, השאלה הגדולה למה לכל הרוחות לא קל לנו יותר?
המעבר הזה מדור החולמים בא לידי ביטוי במילות השיר עולם תעשייתי:
“…היה להם גיבור מקומי קטן מאוד.
היה להם גיבור לאומי קטן כל כך,
ואני חושבת על משהו טוב…”
עצוב מה שיש לנו היום, אלה גיבורים קטנים, חסרי חזון וזה ממש עצוב, ומסוכן אפילו.
וגיבור גדול במילים האלה:
“היי אתה! גיבור גדול –
בוא והראה שאתה יכול
זו לא חוכמה להיות חזק רק במלחמה
בוא והראה לה קצת חיבה.”
מסמלות עבורי את הצורך לעשות שינוי חשיבתי זו לא חוכמה להיות חזק רק במלחמה… צריך לפתוח את הנשמה ולהשתמש בכלים אחרים.
ואז מגיעים לליפגלוס סוג של הכרה :
“….רוצי תתחברי כי את עכשיו אחרת
יודעת שוב לאן את באה והולכת
הנה מתקרב הגל הבא
והוא מביא איתו גם דרך חדשה
ואין גבול לכמה
שאפשר עוד לשנות …”
שצריך לפעמים להסתגר להיות בבית פנימה לפני שיוצאים החוצה – לשפץ את החלום – ולתקן את המציאות.
