לעתים קרובות כשמחלקים פרסים שונים ומשונים אני מגלגלת עיניים וחושבת לעצמי “נו, באמת” כי ניכר שמדובר בפרגון של חברים לחברים ולא המוכשר אלא המקושר הוא הזוכה. לא במקרה הזה. הזוכה, ג’יימס נאכטווי, הוא אחד מצלמי העיתונות המעוטרים בצדק.
האיש הראוי, המוכשר והרגיש הזה כה ראוי להוקרה שהוענקה לו השבוע, פרס מפעל חיים של אגודת עורכי המגזינים האמריקנים. עבודתו היא לא פחות מיצירת מופת מתמשכת על פני זמן.
נאכטווי הוכיח במשך 30 שנות קריירה שהוא לא פחות מאמן. התזמון שלו עם המצלמה מדויק להפליא, העין שלו רגישה והוא מצליח להעניק נופך אסתטי לזוועות אותן הוא מתעד. האסתטיקה של הטרגדיה מעולם לא הייתה כה פוטוגנית. פשוט אי אפשר לעמוד בפני התמונות האלה, המתעדות סבל אנושי במקומות שהאדם המערבי היה מעדיף לברוח מהם.
באומץ ובכישרון אין קץ תופש נאכטווי את התמונות שאיש לא היה רוצה באמת לראות ומגיש אותן ארוזות בקומפוזיציה חזקה, צבעים הרמוניים ויכולת לשים את האמת מול העדשה. התצלומים מביאים אנשים לדמעות, לרצון העז להפנות את הראש רק כדי להביט שוב, כי התמונות, קשות ככל שיהיו לצפייה, כה יפות. כה כובשות בשלמותן. הן מספרות סיפור. תמונותיו הן העדות למלחמה, לרעב, מחלה, סבל. צילומיו ללא ספק, שינוי את העולם. הן העניקו למתבונן פרספקטיבה הקורעת את הלב ואת המוח.
העורכים הנחשבים מסבירים את הבחירה בו בסרטון למטה ואי אפשר לא להסכים עמם. מדובר באחד המקרים הבודדים הללו שאני מתרגשת עבור צלם כה עילאי וכל כך שמחה שהוא קיבל את הכבוד המגיע לו. הביטו על תמונותיו. ליגה אחרת.
דרך Time
