זה היה רק עניין של זמן עד שהחלו לזלוג גם התמונות. ספרי תנ”ך וטליתות מגואלים בדם, גופות המתפללים המתבוססים בשלוליות ענק של דם, וגם גופות המחבלים מוטלות לצד גרזן טבול בנוזל האדום של אזרחים בני עמנו. זה נמצא בכל מקום, התמונות המחרידות קופצות לנגד עינינו בכל פעם מחדש וללא התראה או הכנה מוקדמת.
יום חדש.
אני מתעוררת בבוקר, עושה דרכי אל המטבח בעיניים טרוטות ומכינה לי נס קפה מהביל. משם אל המחשב – לבדוק חדשות. הרי מדובר בריטואל שכמעט כל אזרח בישראל מכיר בתקופות מתוחות, שהן, ביננו, שגורות בחיינו כמו עונות השנה. בתוך תוכך אתה מקווה שהלילה היה שקט, בהרבה מקרים התקוות שלך מתבדות ומתנפצות.
הטרור תמיד נוכח כאן ביננו, אם כי בכל פעם הוא לובש פנים אחרות. לפעמים אנחנו לומדים לחיות בצל אזעקות וקולות נפץ, בפעמים אחרות אנחנו מתרגלים לאוטובוסים מתפוצצים, ולפעמים, כמו עכשיו, אלו המתעקשים לחבל בחיינו מיישמים את הטרור שלהם מכל הבא ליד – מכוניות, טרקטורים, סכינים, גרזנים… שכחתי משהו?
כאזרח ישראלי אתה לומד להביט בחשדנות בערבי עם התיק הגדול שעומד על-ידך באוטובוס, ובאותה הנשימה להרגיש אשם ו”גזען”. למרבה האבסורד, אתה אפילו מוצא את עצמך דרוך כשאתה ממתין לרכבת הקלה בירושלים, על המדרכה, פן תידרס.
כולנו התעוררנו ביום שלישי בבוקר כדי לגלות ידיעה על הרצח המחריד שהתרחש בבית הכנסת בהר-נוף. כולנו הוכנו בזעזוע, זעם ופחד לנוכח התיאורים המזוויעים והמקרה הנורא.
כמובן, זה היה רק עניין של זמן עד שהחלו לזלוג גם התמונות. ספרי תנ”ך וטליתות מגואלים בדם, גופות המתפללים המתבוססים בשלוליות ענק של דם, וגם גופות המחבלים מוטלות לצד גרזן טבול בנוזל האדום של אזרחים בני עמנו. זה נמצא בכל מקום, התמונות המחרידות קופצות לנגד עינינו בכל פעם מחדש וללא התראה או הכנה מוקדמת. חלקנו עוברים הלאה וגוללים את המסך מטה בציפיה לאיזו בדיחה תפלה שתסית את המחשבות מהמראות המחרידים, אחרים לוחצים על כפתור ה-share בצייתנות, ורק אני תוהה ביני לבין עצמי – בשביל מה זה טוב?
כשהייתי בת עשר, מישהו הציע לי “לראות משהו”. הוא הראה לי סרטון הסברה ישראלי שהכיל תמונות לא מצונזרות מזירות פיגועים. אחסוך מכם את המראות שראיתי, אבל אומר לכם כך – עברו מאז לא פחות מ-12 שנה ואני עדיין זוכרת אותן בפירוט מבהיל. אני זוכרת שהמילים נעתקו מפי, שרצתי להוריי וגימגמתי בניסיון כושל להסביר להם את שראו עיניי. לשווא ניסיתי לדבר כי במשך דקות ארוכות לא הצלחתי להוציא מילה שלמה מפי. היום, בדיעבד, אני מכירה ברגע ההוא כאירוע טראומתי במידת-מה. הייתי ילדה רגישה, המראות האלו ריסקו אותי, והמחשבה שאנשים הביאו לכך בכוונה תחילה, החרידה אותי.
האמת היא שלא הייתי רוצה שהאחיינית הקטנה שלי תעבור את אותו הדבר, אבל סביר להניח, למרבה הצער, שגם היא תיחשף במוקדם או במאוחר למראות האלו, כי כפי שאמרתי – הם בכל מקום.
אני חושבת שאנחנו מתבוססים בתוך האלימות הגראפית הזאת, בין היתר כדי להשביע את רעבוננו לאנדרנלין ולרגש מועצם, בין אם זה כעס או זעזוע, או גם וגם, אפילו כדי לספק את הסקרנות ולראות במו עיננו את מה ששמענו בחדשות. אני יודעת שאנשים משתפים את התמונות האלו מתוך כוונה טובה, בניסיון להעלות את המודעות או סתם להביע רגש שקל יותר להביע באמצעות תמונה מאשר במילים. קל יותר להראות תמונות של גופות שוחות בשלוליות דם מאשר לומר – “זה מזעזע אותי, זה מפחיד, זה מכעיס”.
ככל שהזמן עובר הגבולות מטשטשים. הפצת האלימות הגראפית הפכה ללא יותר מבידור במקרים מסויימים ונעשית בלי טעם או מטרה מלבד סיפוק תאוות הדם והמוות שלנו. מי מאיתנו לא קיבל בוואטסאפ תמונה של הגופה במזוודה? מי לא יודע שמייד אחרי השריפה הגדולה בכרמל, הודלפו לאינטרנט תמונות של גופות חרוכות? ובשביל מה, בשביל לעלות את המודעות למה בדיוק? תודו שהרבה פעמים אין לזה מטרה. תודו שזה הפך בהרבה מקרים לבידור שחור ואפל, אך לגיטימי לחלוטין.
לתחושתי, העובדה שאנחנו חשופים באופן אינטנסיבי ויומיומי למראות האלו הופכת אותנו לקהי-חושים, אלימים, אפילו. אתם אף פעם לא יודעים מי יפגוש את התמונות והסרטונים שאתם (וגם אני, לפעמים) עוזרים להפיץ. זה יכול להיות פסיכופת אלים שזאת בדיוק האש שחסרה להדליק את הפיוז שלו, זה יכול להיות אדם רגיש שאין לו כלים להתמודד עם המראות האלו, וזאת יכולה להיות האחיינית שלכם בת השבע. וזה עוד בלי שדיברנו בכלל על משפחות ההרוגים.
מבחינתי זאת נקודה למחשבה על מה שאפשר לקרוא לו תרבות ההרג הגראפי.
