כל כמה חודשים זה קורה. חבר כנסת מסוים, בדרך כלל מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, מנסח הצעת חוק שמטרתה העיקרית היא לקבור את “ישראל היום”. החינמון הזה, שעשה מהפכה של ממש בשוק התקשורת הכתובה בארץ, מעצבן פוליטיקאים רבים שמתייחסים אליו כשופר של ראש הממשלה שממומן שלא למטרות רווח על ידי חברו מאמריקה שלדון אדלסון.
הח”כ התורן שמנסה לסגור את העיתון הוא איתן כבל, שהעלה הצעת חוק שנדונה בימים אלה בכנסת. ההצעה קוראת לאסור על הוצאת חינמונים היוצאים שישה ימים בשבוע וכוללים 30 עמודים במהדורה היומית ו-100 עמודים במהדורת סוף השבוע. בקיצור: ישראל היום.
בעיתון החינמי לא עברו על הצעת החוק בשתיקה, ופירסמו אתמול טור חריף מאוד נגד ח”כ כבל. כתב העיתון גונן גינת סיפר שכאשר כבל התמודד מול עופר עיני על הנהגת ההסתדרות הוא פנה לעזרת העיתון כדי שזה יפרסם תחקירים לא מחמיאים על המועמד שלו. לטענתם, אנשי “ידיעות אחרונות” התחילו להתחנף לכבל אחרי הפנייה שלו ל”ישראל היום” כדי להעביר אותו צד – וכעת הוא משרת את האינטרסים שלהם ולכן קורא לסגירת החינמון.
בישראל היום ביקשו מהקוראים שלהם להתקשר ללשכתו של כבל (ופרסמו את מספר הטלפון שם) כדי למחות על הצעת החוק הנ”ל. הקוראים אכן עשו זאת. אך כבל, שמתנהג לאחרונה כמצחיקול של הכנסת, החליט להחזיר באותה מטבע: במקום להתמודד עם מבול הטלפונים הוא פשוט עשה “עקוב אחריי” ללשכת ראש הממשלה. שהם יתמודדו.
הסיפור המחוייך והפיקטני הזה מסתיר כמה בעיות מהותיות עם רמת השיח בישראל, גם בקשר לחופש הביטוי, גם בקשר לקפיטליזם וגם בקשר לדמוקרטיה.
ראשית – ב”ישראל היום”, ובמידה כזו או אחרת גם בהצעת החוק, מתעלמים מהבעיה הכי גדולה בעיתון הזה. היותו אנטי-תחרותי במובהק. למדינה יש אינטרסט מובהק לא לאפשר לבעלי אינטרסים זרים לבזבז מיליונים מכיסם כדי להשתלט בכח על שוק מסויים אם המטרה שלהם אינה רווח. זוהי פשוט תחרות לא הוגנת – שפוגעת בשוק. אבל את הפוליטיקאים לא מעניינת תחרותיות – מעניינת אותם פוליטיקה. כשהם תוקפים (או מגנים) על ישראל היום כשופר פוליטי ולא מתייחסים להשפעות שלו על שוק העבודה והתחרות הם דואגים רק לעצמם ולא לאף אחד אחר.
שנית – הטרולינג של איתן כבל מצחיק מאוד, אבל מצד שני האפשרות של כל אזרח לפנות ללשכה של חבר כנסת או שר היא מנגנון דמוקרטי חשוב מאין כמותו. אזרחים צריכים להרגיש שיש להם דרך לפנות אל הנבחרים שלהם, ולא סתם הטלפונים האלה מפורסמים בפומבי באתר הכנסת. כשכבל מפנה את השיחות ללשכת ראש הממשלה הוא בעצם אומר “אני יורק על הציבור הזה שרוצה להביע את מחאתו על ההצעה שלי” – וזו התנהגות אומללה לדמוקרט.
