חג סוכות ממש מעבר לפינה, וכבר בצאת הצום, בעוד אני מחבר את קורות שלד הסוכה האחת לשנייה, אני מתחיל להריח את החורף.
זה התחיל שעה קודם לכן, כאשר יצאתי לחפש 3 כוכבים בשמיים שיסמנו עבורי את תום הצום.
השמיים האדימו והתכסו עננים לבנים, רוח קרירה ליטפה את פני והתחלתי ממש להריח את החורף מגיע.
בכלל, חורף זו תקופה שאני מאוד אוהב- להשאר בבית המחומם, לצפות בסדרות וסרטים תחת הפוך ויותר מהכל- לפתוח כל בוקר בהליכה בשדרה מתחת לבית, להריח את ריח הדשא הרטוב מתערבב בריחות המאפים ופולי הקפה שעולים מבתי הקפה בשדרה.
כמובן שבכל הליכה שכזאת אני לא מרשה לעצמי לפסוח על ישיבת הבוקר עם העיתון, הקפה והחום העוטף אותי בתוך בית הקפה בעוד אני מביט לשדרה הקרירה והרטובה.
זה זמן לניקוי הראש ממחשבות וטרדות היום יום, תוך התעמקות בנושאים שוליים ולא חשובים בעליל-
מעניין כמה מ"מ גשם ירד היום בת"א?
האם הבחורה עם המעיל הורוד תאסוף את הגללים של הכלב שלה כשיסיים לעשות את צרכיו?
איך הריבוע האדום הקטן הזה שמנהל בית הקפה אמר לי שזה מפזר חום תעשייתי מצליח לחמם בשקט מופתי את כל סגירת החורף בבית הקפה?
כמה זמן יניחו לי צלצולי הסלולרי המונח על השולחן ויותירו אותי בתהיות חסרות תוכן…?
אני חושב שאינני יוצא דופן באהבתי לשגרת החורף הפרטית שסיגלתי לעצמי…יש לא מעט אנשים שאני פוגש יום יום בבית הקפה השכונתי שלנו ונוהגים איש איש בהרגליו הקבועים-
הבחור הקירח שאני דמיין לעצמי שהוא עורך דין, לפחות על פי סגנון לבושו, וקורא כל בוקר את עיתון החדשות מהסוף להתחלה תוך הקפדה על שתייה איטית של הקפה בדיוק עד הרגע בו העמוד הראשון בעיתון, שמבחינתו הוא האחרון מתאחד עם לגימת הקפה האחרונה.
הגברת הממושקפת בפינת הבר, שפשוט בוהה לעצמה כל בוקר בשדרה, ומתקשרת לבעלה בדיוק בשעה 8:00, שואלת את אותן השאלות, שותה את אותו הקפה ופשוט מחייכת אל השדרה הפרושה מולנו.
כולנו אגב, מגיעים תמיד באותה השעה, שותים את אותו הקפה עם אותה פרוסת עוגה, ואפילו יושבים באותם המקומות, כאילו היינו ילדים בבית הספר היסודי.
האמת שמי שלא סיגל לעצמו שיגרת בוקר או ערב אם הוא טיפוס כזה, בבית הקפה השכונתי שלו לא יודע מה זה אושר…אלה באמת מאותם רגעים מזוקקים שהם הפשוטים ביותר ויחד עם זאת הטובים והזכורים לי ביותר מעונת החורף.
ממליץ לכולם!
