אחת הטענות הנפוצות כלפי המשטרה וגם העיתונות במקרים של קורבנות אונס זה נטייתם להאשים את הקורבן ולגרום לה לעבור מעין אונס שני. יחס זה מתבטא בחוסר אמפטיה, אדישות ואף אכזריות כלפי הקורבנות.
אחת ההנחות הפסולות ביחס לקורבנות מייחסת להן בכל מקרה את הכח לצעוק, להילחם ולהתנגד לתוקף, בשעה שאם היו מציבים את עצמם במקומן, כל אותם מאשימים, לרוב גברים, היו אולי מתחילים להבין את הפחד המשתק שאוחז ברבים מהקורבנות, ומונע מהן להגיב בזמן שגבר זר כופה עצמו עליהן בכח.
טעות אומללה כזו השתרבבה לפתיח ידיעה שפורסמה ב”ידיעות אחרונות” עליה חתום כתב הפלילים, אלי סניור. הציטוט מתבסס לכאורה על המשטרה, אך לא עבר סינון עיתונאי בסיסי, כך שמקריאת הידיעה אפשר היה להבין שהנערה בת 15 שנאנסה כשרכבה על אופניה יכלה למנוע את האונס בקלות.
לזכות “ידיעות אחרונות” ייאמר שהם הבינו מהר מאוד את הטעות והתנצלו בדף הפייסבוק של העיתון. עם זאת, הטעות הופיעה בעיתון וההתנצלות בדף הפייסבוק, וסביר להניח שההתנצלות תופיע בעיתון בראשון בגודל מזערי ביחס לפרסום המקורי.
ב”ידיעות אחרונות” מייחסים את הפרסום לטעות עריכה תמימה, אלא שמדובר בעניין יותר חמור מכך. כדי שטעות כזו תשתרבב, היא צריכה לעבור סינון של כתב ושני עורכים לפחות. העובדה שאיש מהם לא מצא פסול בניסוח מעידה שמדובר ביותר מטעות: בדרך מחשבה וחוסר מודעות, כזו שהיא קריטית כשמדובר בכלי תקשורת שמעצבים את סדר היום. באסל”י – ארגון ‘סרט לבן’ ישראל מזכירים כי לפני כשבועיים נתן ערוץ 2 במה לאב שהורשע בבית המשפט באונס בתו, בכתבה שבה הוא הוצג כמסכן שנכנס לכלא “בגלל חלום”, למרות שההרשעה הסתמכה על שלל רחב של ראיות קשות וברורות.
הגיע הזמן שכל העיתונאים ידעו ויפנימו כי נשים נאנסות משום שגברים אונסים אותם, וכך לגבי כל אונס של אדם אחר. האשמה היא תמיד של האנס ואין שום “אשם” אחר. בדף הפייסבוק קוראים לזה אונס ניתן לראות עשרות דוגמאות מזעזעות שמדגימות כיצד התקשורת מכבסת מילים על חשבון הקורבנות.
אחת התגובות המבקרות היא של ניצן יצחק, שכתבה כך בפייסבוק:
“כשהייתי בת 15 וחצי גם אני נאנסתי. נחשו מה? גם אני קפאתי, גם אני לא צרחתי ולא בעטתי ולא ‘הבעתי התנגדות’ או ניסיתי לברוח. לא שאני רואה איזשהו סימן להסכמה בנפילה לתוך שיחים אבל את זה נשאיר למשטרת ישראל. אלי סניור, אני אקרא לך פשוט אלי ברשותך, אני לא יודעת אם זו הצורה בה אתה ניסחת את הדברים או שהעורך שלך החליט להפוך את הכתבה למעין פרומו לסרט זול, אבל חשוב לי שתבינו, אתה, העורך והשוטרים שנגעו בדבר, מה עשיתם לאותה בת 15 ומה עשיתם לי.ההרגשה הזו של הקיפאון זו הרגשה שאני לא אצליח לשכוח לעולם. הרגשה שהמוח משדר לאיברים בגוף לפעול והם פשוט לא מגיבים. האכזבה העצמית הזו, ההסתכלות במראה וההלקאה העצמית שהאכלתי את עצמי על איך יכול להיות שלא בעטתי אותו מעליי סובבו סביבי 24/7. אבל זה הכל דיבורים בדיעבד. ברגע האמת, הייתי בטוחה שאני הולכת למות. הייתי צמודה לאדמה, ראיתי את הפרצוף של השטן קורא לי לבוא אחריו ולא הכרתי מישהו חזק מספיק שיבעט בשטן וימלט ממנו. גם לא אתה אלי, גם לא משטרת ישראל.עזוב אלי, עזוב אותי ועזוב את העובדה שהחזרת אותי אחורה. עזוב את האכזבה שלי מפרסום הכתבה הזו בניסוח הזה, עזוב את כולם שקוראים בפייסבוק שזו האשמת הקורבן. תסתכל על עצמך במראה ותחשוב על אותה בת 15 שנאנסה. רק היא חשובה עכשיו אלי. תחשוב עליה קוראת את המילים שלך ונשברת עוד קצת מבפנים. כועסת על עצמה עוד קצת, מאבדת ביטחון וכבוד לעצמה. למה? כי הוצאת אותה לא בסדר. באת עם אצבע מאשימה ואמרת לה שהיא יכלה למנוע את מה שהרס לה את החיים. שזה מצחיק כי מאיפה אתה יודע מה היה קורה אם היא הייתה מצליחה לצעוק? מאיפה לך לדעת מה היה עושה אותו פסיכופת שאנס אותה?אני קוראת את המילים האלו שוב ושוב ובא לי לקבור את הראש בחול. מילים פוגעות לא פחות ממעשים. הגיע הזמן שכלי התקשורת השונים ילמדו שאונס זה לא אייטם צהוב. הכותרת לא צריכה מפתה ומותחת וביקורת כלפי נפגעות ונפגעי תקיפה מינית תתנו אחרי שתבינו על מה אתם בכלל כותבים או מדברים.אבל יודעים מה? אתם לגמרי צודקים, אם היא רק הייתה צועקת או מתנגדת זה אולי לא היה קורה. אבל מצד שני, אם הוא רק היה בעל משמעת עצמית וכבוד לבני אדם זה כנראה גם לא היה קורה. לא כך? ידיעות זה העיתון הכי חזק במדינה ואני לא מצפה שיחרימו אותו, לא מצפה שיפסיקו לקרוא כתבות או שיפטרו את אלי סניור חלילה. אבל בואו נגיד שאילו מי שאחראי לניסוח הכתבה הזו היה מתנצל, מתבייש או אפילו מבין מה לא בסדר בה, זה היה עוזר לי להעריך את העיתון הזה מחדש. *ולא. פרסום פוסט התנצלות בפייסבוק שטוען שהקוראים הבינו לא נכון ובמדובר בטעות בתום לב זו לא התנצלות מספקת*”.
