כמו בכל שנה, גם בחג החנוכה הקרוב אלפי ילדים ינהרו אל גני התערוכה כדי לראות את כל הכוכבים שרים ורוקדים על במת הפסטיגל. השנה הנושא הוא “משחקי הפסטיגל”, ככל הנראה בהשראת “משחקי הרעב”, ואחד השירים הבולטים במחזמר הוא “שיר הסלפי”, שכבר עלה לערוץ הפייסבוק של ההפקה.
שיר הסלפי הוא, כפי שאפשר לצפות, שיר על סלפי. נכון, זה מגיע בשנה-שנתיים איחור, אבל עדיין. ואם תשמעו אותו תיווכחו לדעת שהוא מגוחך בדיוק כמו שהוא נשמע. זה שיר רע, רע מאוד אפילו. הרבה מדברים על ההשלכות שלו בכל הקשור לדימוי עצמי, נרקיסזם, חיפצון נשי וכו’. ובאמת, כשמשווים אותו ל”שלום היא מילה שימושית, שלום” באמת קל לחשוב שתרבות הילדים של ימינו גרועה ומשחיתה הרבה יותר מזו שספגנו בילדותנו בשנות ה-80 וה-90.
אבל לא. כי שוכחים שגם אז היו שירי ילדים נוראיים ולא פוליטיקלי-קורקט שלא נופלים מזוועת הפסטיבל הנוכחית. גם אז הסתתרו בשירים רבים רמזים מיניים, התייחסויות לדימויי גוף סטנדרטיים בלבד, שירים שמנציחים דיכוי מיגדרי ומה לא. וגם הם הפכו ללהיטים, לעיתים עד כדי כך שקשה לנו לנתח אותם היום אובייקטיבית ולהבין כמה גרועים הם היו.
מה שמפריע לי בשיר הסלפי הוא כאשר שיר שמנסה להצביע על תופעה תרבותית מסוימת הוא עושה זאת לא על ידי דיאלוג עם ילדים, אלא דיבור מעל לראשם של ילדים.
הראייה שמוצגת על תופעת הסלפי צרה ומעליבה. אני לא חסיד גדול של הצילומים העצמיים, אבל אפילו אני מבין שבתופעה תרבותית כל כך רחבה יש סיבות עמוקות ומעניינות יותר מ”מת על עצמי אני מת על עצמי וואלה אחי אני מת על עצמי”.
ההתייחסות בשיר מתארת את הצילום כמשהו שטותי, חסר מחשבה, חסר חשיבות לטווח הארוך. בסוף השיר מגלים שהרבה יותר כיף לזרוק את הטלפונים לרצפה ולרקוד במסיבה. כמה חתרנות יש בפסטיגל! רק בזהירות על האייפון של אבא, בסדר? הוא עלה לו 4,000 שקל בתשלומים.
עם שירים כאלה, לא רחוק היום בו הפסטיגל, אולי התופעה התרבותית-לילדים הכי מעניינת והכי ייחודית שצמחה בישראל (ועם כל כך הרבה ילדים שמתחננים מההורים לקחת אותם אכן מדובר בתופעה תרבותית), יאבד את הרלוונטיות שלו.
אני אמנם לא פסיכולוג ילדים, אבל אני מאמין שגם הם יבינו שהשיר הזה מתייחס אליהם בטרחנות נוראית, כמו איזה דוד מעצבן שעומד בצד ועושה “נו נו נו” לדברים שהם כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם.
ההפקה הגרנדיוזית לחנוכה שתמיד איכשהו הצליחה לדבר בשפה של הילדים מתחילה להתקלף ולחשוף את הפרשי הדורות.
זה גם מה שאמרנו על “שיר הפוק” של דנה פרידר ב-iפסטיגל של לפני כמה שנים: זה נראה כאילו נתנו לבני 80 לכתוב שיר בחרוזים על האינטרנט עם כמה שיותר מילות מפתח, ולא כאילו כתב את זה מישהו שאשכרה מבין מה ילדים עושים עם ה”אינטרנט” הזה ולמה בשבילם זה הרבה יותר מתופעה חולפת.
השאלה הנשאלת, כמובן, אם לילדים עצמם זה איכפת. הפסטיגל מטבעו פונה לילדים קטנים ללא חוש ביקורת מי יודע מה, ויכול להיות שנקודת המבט הפטרונית הזאת עובדת עליהם.
מצד שני, גם ילדים יכולים להרגיש שעוברים עליהם – וככל שהחיים הדיגיטליים יהפכו למובנים יותר גם בגילאים צעירים, כך הם יוכלו לזהות כשאנשים מהעידן האנלוגי מנסים לדבר עליהם במה שברור לחלוטין שזו כבר לא השפה שלהם.
מצד שני, ה-iפסטיגל הצליח בענק, ויש לי הרגשה שגם שיר הסלפי יהפוך ללהיט, אז אולי אני זה שמפספס. אל תתנו לי להיות אבא.
