יצא לי לאחרונה לראות כמה תוכניות ריאליטי כישרונות בעל כורחי. חייבת להודות שלא הבנתי את הקטע!
לוקחים אסופת צעירים יפים, כשרוניים יותר או פחות, יפים (כן כן, בריאליטי לא תמצאו אנשים מכוערים..), מלבישים אותם יפה, מאפרים אותם, ואז אומרים להם איך ומה לשיר, מביעים עליהם ביקורת, ובסוף גם אומרים להם שהם לא מספיק טובים ו”בועטים” אותם בחזרה לאנונימיות.
והכל כדי…? תלוי את מי שואלים.
ההפקה תגיד שנותנים פה במה, מקפצה, חשיפה (מילת הקסם),
אך רבים מהמשתתפים הבינו כבר מזמן שהם שם לא כדי לקבל חשיפה לעצמם אלא כדי לשמש כמגנט רייטינג, מכונה משומנת שבסופו של דבר צריכה למשוך אנשים כדי למשוך מפרסמים.
ומה ימשוך אנשים אם לא כמה פרצופים יפים עם סיפורים מרגשים וקורעי לב??
לעיתים החשיפה הזו סתם גורמת לעצב ואפילו לדיכאון אצל אותם אנשים צעירים שרגע אחד עוצרים אותם ברחוב והם זוכים להרבה אהבה ויחס ואחרי שעוברות חמש עשרה דקות התהילה שלהם הם נשכחים לחלוטין ולפעמים קשה להם אפילו להמשיך לרדוף אחרי החלום שלהם ששנייה לפני כן נראה כל כך קרוב.
אז נכון, הריאליטי הביא לנו את נינט (המושלמת) ועוד מספר מועט של מוכשרים שעדיין זוכים לתשומת לב, אבל בואו נהיה כנים- כמה כוכבי ריאליטי אתם זוכרים?
לדעתי אפשר להצליח ולזכות באהבת הקהל גם על ידי עבודה קשה, אמביציה וכמובן-כישרון. וקיצור הדרך שמציעות תוכניות הריאליטי הוא אשליה בעיניי..
שתהיה שנה טובה עם הרבה יצירה ופחות אשליה.
