החיים אינם הוגנים ואין צדק. פשוט אין. לא ניתן להסיק מסקנה אחרת לאחר שנודע לי היום שקירה דורון, מי שנחקקה כגיבורת רשת שנאבקה במחלת הסרטן, נפטרה אחרי חמש וחצי שנים של מאבק הרואי. היא הותירה מאחור בעל אוהב וילדים. איש לא ציפה לזה. היה ברור שזו מחלה לא קלה, אבל בהקשר שלה האמנתי שיהיה סוף אחר. אולי בגלל הקירבה הווירטואלית הזו בינינו. העובדה שהיא נראתה כה מלאת שמחת חיים, פעילה, אופטימית לא השאירה לי ספק שהיא תביס את המחלה הארורה. כמה טעיתי.
ראו גם: הגלאח של קירה
הסרטן תפס את קירה בגיל 30. היא שידרה גבורה, הבטיחה שהיא לא בסכנה וסמכנו על מילתה. התייחסנו לקירה כאן לפני שלוש שנים. העלינו את התמונות שהעלתה בפייסבוק, עם הגלאח וחיוכה הכובש, שגרפו אינספור לייקים ותגובות תומכות. היא כתבה אז: “רגע לפני שהכימותרפיה מורידה לי את השיער, אני לוקחת את השליטה לידיים שלי ומורידה אותו בעצמי ובתנאים שלי. בו בזמן אני מעלה מודעות בקרב נשים צעירות לסרטן השד ומראה שגם עם סרטן וגם עם אובדן שיער אפשר עדיין לחיות ולחייך”.
“אני כבר הרבה זמן מנסה להעלות מודעות לגילוי מוקדם בקרב נשים צעירות,” סיפרה לנו בזמנו קירה. “אני בת 32, מאובחנת בסרטן שד גרורתי. גילוי מאוחר, אשר התפשט לעצמות. סרטן שד נחשב לסרטן שאפשר להחלים ממנו, כל עוד אין גרורות בעצמות. אצלי זה מאוחר מדי… זה לא קטלני או סופני, זה פשוט בלתי ניתן לריפוי,” היא הסבירה.
“אני לא כועסת על שחליתי, אני כועסת על זמן הגילוי המאוחר,” הוסיפה, “כמוני, יש עוד נשים אשר מתמודדות עם מחלה בגיל צעיר. המודעות לא מספיק גדולה לנשים מתחת לגיל 40. ולדעתי, חשוב שכל אישה מגיל 25 תעשה בדיקה אחת לשנה שיגרתית אצל כירורג שד”.
הקסם של קירה היה בפתיחות, בכנות ובאומץ שהפגינה במילים שלה ברשת. היא הפכה את פייסבוק לרשת תמיכה מחבקת. ליווינו כל צעד שלה. כשהיו לה בשורות, כשהפכה לפרזנטורית שמעוררת מודעות למחלה. היא הקרינה כל כך הרבה תקווה שלא ניתן היה להישאר אדישים אליה. המאבק שלה הפך למאבק של כולנו במחלה האיומה הזו שגובה קורבנות רבים מדי.
בעיני רבים הפכה היפהפיה הזו לגיבורה אמיתית, לוחמת מעוררת השראה שלא פחדה ממה יחשבו. ואולי אני, תמימה שכמוני, חשבתי שבגלל החיבוק הענק שקיבלה מהגולשים היא היתה חסינה למוות. קצת כמו עם מני פאר, שהותיר אותי המומה ביום שהלך. במקרה של דורון, מי שמכיר אותה, אפילו קצת, יודע שמדובר באחת הנשים המקסימות שנראו כאן. כזו שהתעניינה באחרים. מעולם לא התנהגה כקורבן. אלא ככזו שמעניקה כוח לסביבה.
אני עוד נזכרת בהודעה האחרונה שכתבה לי לפני כשנה: “אני בעוד שבוע וחצי צריכה לעבור ניתוח להסרת השחלות. הן מיצרות הורמון אסטרוגן אשר ממנו ניזון הסרטן… לצערי שלח גרורות חדשות אל העצמות מה שקצת מקשה לאחרונה בהליכה. אבל החדשות הטובות הן שכרגע ההחמרה היא רק בעצמות. לכן חוץ מכאבים, אין עדיין סכנה באופק”.
היא המשיכה להפגין הומור ואופטימיות עד הרגע האחרון. הנה בסטטוס שפירסמה בפייסבוק רק לפני שבוע: “אז החופשה קצת השתנה לי… אבל מה יש לי להתלונן? מיטה, פנסיון מלא, שירות עד המיטה והכל חינם!!! אם מה אם זה באישפוז בבלינסון? לא צריך להתייחס לפרטים הקטנים הלא חשובים!”.
נקרע לי הלב. היא באמת השאירה חור ברשת. קשה לקרוא את התגובות המרגשות של חברי הפייסבוק על קיר הפייסבוק היתום, שהפך לאנדרטה חיה. קשה לעכל איך דמות כה מלאת אנרגיה, תעצומות נפש ואופטימיות הלכה לדרכה. ככה. לא, החיים הם לא תוכנית כבקשתנו. בזמנו היא חלמה לפגוש את אוליביה ניוטון ג’ון. בקשה כה תמימה. אני לא יודעת אם הצליחה אבל אולי היא תפגוש אותה שם למעלה בבוא היום. מה שבטוח, היא תסמל לעד את הרוח האמיצה, הלא מוותרת. אם היתה אחת ראויה לחיות זו היא.
לפחות הבקשה שלה התגשם, “אני אומרת שאם נגזר עליי למות צעירה, אז לפחות אמות חתיכה”. אמנם היא איננה אבל רוחה תרחף איתנו כאן לתמיד. אין מנוס מלהעריך כל רגע בריא בחיים הלא הוגנים הללו. אז נצלו אותם היטב. אלוהים יודע, זממנו כאן מוגבל.
יהי זכרה ברוך, היית ונשארת השראה עצומה.
קאבר וצילום כאן: אולג לופט
מילות הפרידה של בתה: 
