האם רוסיה הולכת ונעלמת? בין השנים 1997 ל-2007 אוכולוסית רוסיה הצטמצמה בשבעה מיליון בני אדם, שהם חמישה אחוזים מכלל אזרחיה. מדובר במספר עצום, גדול בהרבה ממדינות אחרות באירופה באותם שנים, שמזכיר נתוני מלחמה.
מאז האוכלוסיה ברוסיה התחילה להתאושש, והשנים האחרונות מראות עליה מתונה בקצב גידול האוכלוסין, אך רוסיה עדיין לא הצליחה לחזור לשיא בו היתה בתחילת שנות ה-90. באופן כללי, רוסיה כמדינה מגלה סימנים של דעיכה. ממוצע החיים של הגברים ירד בשש שנים מאז שנות ה-90′, וממוצע החיים של הנשים ירד בשלוש שנים. סוציאלוגים רבים מנסים להבין מה הגורמים למגמה הזו.
מבחינה סטטיסטית הסיבות רבות ומגוונות. ברוסיה תמיד היה שיעור ילודה נמוך יחסית, ומשנות ה-2000 שיעור מקרי המוות עלה. הרבה יותר רוסים מתים בתאונות, הרעלות אלכוהול ועוד שפע של סיבות. הכלכלן ניקולאס אברסטט כתב בספרו Russia’s Peacetime Demographic Crisis: Dimensions, Causes, Implications שסך כל הסיבות האלה מצביע על סיבה אחת עיקרית: חוסר תקווה. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי הרוסים מצאו את עצמם בחברה מאוד לא שיוויונית, ששדדה אותם מתקווה לעתיד טוב יותר. וכשאין תקווה לעתיד, יש פחות רצון לחיות – מה שיכול להוביל לשינויים מרחיקים באוכלוסיה כולה.
כמובן שהתיאוריה של אברסטט דורשת הוכחה, אבל היא בהחלט מעניינת, ומנהיגים אחרים בעולם (א-הם ביבי, א-הם לפיד) אולי צריכים להכיר אותה – אחרת אולי נגיע, חס וחלילה, למצב בו יותר ויותר ישראלים מתים גם בלי שמשרד הביטחון יצטרך להכריז על מלחמה או “מבצע” שיצדיק את כל התמותה הזו.
מבקרת הספרות משה גסן כתבה על החוויות שלה ברוסיה, שכללו אובדן של הרבה מאוד מכרים. “כשחזרתי לארצות הברית אחרי טיול לרוסיה, בכיתי על כתף של אחד מחבריי”, היא כותבת: “מצאתי שכל המוות הזה הוא לא רק כואב אלא ממש בלתי אפשרי לעיכול. ‘זה לא כאילו יש שם מלחמה’, אמרתי”.
“‘אבל יש מלחמה’, אמר לי החבר, שהוא אדם מבוגר והרבה יותר חכם ממני. ‘ככה נראית מלחמת אזרחים. מלחמת אזרחים היא לא כשכולם מתחילים לרוץ עם רובים ברחוב, אלא מתי שאנשים מתחילים למות’ מחוסר תקווה”.
דרך New York Review of Books| תמונה: Shutterstock
