עולם הפרסום יודע כי כדי לעורר תשומת לב בימינו הוא צריך לבוא עם הברקה, דרך הפרזנטור, הצילום, המסר או במקרה של חברת “גאפ” – הבמאי. למי שלא מכיר את דיוויד פינצ’ר, מדובר בבמאי המבריק והאובססיבי לשלמות של “מועדון קרב”, “הרשת החברתית” ו”זודיאק”. את סדרת ארבעת הסרטונים לחברת האופנה, במסגרת הקמפיין Dress Normal הוא יצר סרטונים בשחור-לבן אניגמטי אמנותי וקולנועי. כל סרטון מעביר נקודה שהבמאי ביקש להבליט. מהסרטונים האלה בולטת ההכרה ברוח הנרקסיזם שמשתלט על הדור הנוכחי המכור לסלפי. בניגוד לחברות מסחריות רבות, “גאפ” לא מוכרת בגדים אלא אווירה שחורגת הרבה מעבר לבגדים. ובניגוד לאופנה המתחלפת, להיות קול זה תמיד באופנה.
ראו גם: גאפ לא נתנה לגזענים לעצור את קמפיין הסובלנות שלה
אהבתי מאוד את הסרטונים הללו שמתרחקים מהארד סייל. אין התחלה או סוף אלא אמצע מתמשך שמחייה רגע בזמן ותלוש מההקשר השלם. אבל גם הרגע הקטן הזה לא מובן מאליו והוא שובר את הקמפיינים הבנאליים לאופנה. הוא הזכיר לי את התדמית השיקית שהעבירה “דיזל”. מהלך זה לוקח את “גאפ” השמרנית- אמריקנית למחוזות מופלאים ויותר אירופיים.
“גאפ” פעלה בחוכמה כאשר גייסה במאי מוכשר ומבטיח. מאחר וסרטיו של פינצ’ר זכו להכרה עולמית מוצדקת וחותם של קוליות, “גאפ” תוכל רק להרוויח מהחיבור הזה ולהיתפס נועזת יותר. שמו של פינצ’ר נודע כבמאי תובעני שאין לו בעיה לתזז את שחקניו ולדרוש מהם 50 טייקים עבור צילום אחד. וזה אכן מה שקרה גם בפרסומות האלה.
מעבר לכך, חברות אמורות להפנים שבשנות האלפיים אינך מוכר ג’ינס אלא דרך חיים. אינך מוכר חולצה אלא אמירה. חברה חזקה תתרחק אפילו מזיהוי של הלוגו שלה. היא תדגיש אלמנטים אחרים בפריים. חברות המרשות לעצמן להימלט משיווקיות יתר כשהבגד אינו מודגש בצילום אלא הסיפור, רק ירוויחו לטווח ארוך יותר. הן יחקקו כבעלות מעוף. וזה שווה יותר מכל טי שרט.
“נשיקה”
“מדרגות”
“נסיעה”
“גולף”
דרך Mashable
