המלחמה בעזה ממשיכה לגבות קורבנות בנפש. כשחיילים ואזרחים נהרגים ונפצעים קצת קשה לחשוב על בעלי חיים, אבל גם כאלה יש בעזה ובישובים הסובבים אותה וגם הם סובלים מהמבצע ונהרגים בו.
עמותת “פגסוס” הפועלת להצלחת סוסים וחמורים במצוקה פרסמה סיפור מרגש מאוד על ג’ולי, סייחה קטנה ופצועה שמצאו חיילי צה”ל בין ההריסות בעזה, ומצאה לאחרונה בית חדש בישראל.
הסיפור פורסם בעמוד הפייסבוק של העמותה, וכדאי לקרוא אותו רק כדי לקבל זווית ראייה קצת אחרת על הלחימה ועל הקורבנות הבלתי נראים שלה, שגם הם ראויים לחמלה. מרגש לקרוא על חיילי צה”ל שלא וויתרו על הסייחה וליוו אותה עד שהגיעה למקום מבטחים. הנה מה שסיפר איש “פגסוס” שהגיע לשטח לחלץ את הסייחה:
במשך 20 יום חששתי מהרגע הזה אך הייתי מוכן לו כל יום וכל לילה ואתמול בצהריים
הגיע הטלפון מחיילי צה”ל שממוקמים ליד גבול עזה.
בטלפון דיבר קצין בשם אלעד: “במהלך פעולה באחת השכונות של עזה,התנהל קרב קשה, כשהתקרבנו לבתים הבחנו בסייח קטן שמתרוצץ ליד גופת אימו” כך סיפר.אלעד וקבוצה של חיילים לקחו את הסייח וצעדו 5 ק”מ מעזה לכיוון קיבוץ בארי שם בצל הטנקים קשרו אותו ,השקו אותו ,נתנו לו ירקות ובעיקר ליטפו וחיבקו אותו. אלעד חיפש את הטלפון של עמותת פגסוס וביקש שנגיע לעזור. כמובן שמייד התארגנו לנסיעה על אף שהשטח בער, כשהגענו לאזור, החיילים במחסומים הרבים הרשו לנו לעבור לאחר ששמעו את סיפור הסייח אך ביקשו מאיתנו לנקוט בזהירות ולצאת מהר מהשטח.
כשהגענו ראינו שזו סייחה קטנה כבת 4 חודשים, קשורה ליד הטנקים, בסמוך לשדות אבטיחים, עיניה היו עצובות, מבוהלות, לא מבינה מה קרה אך ניתן היה לראות שנתנה מבטחה בחיילים שלא הפסיקו ללטף אותה ולעודד אותה כל הדרך. החיילים ואלעד עזרו לנו להעלותה לקרון ונפרדו ממנה בליטופים וחיבוקים וביקשו שנפנק אותה בשמם.
כשהגיעה לחצר העמותה הריחה את הסוסים והחלה לצהול והביטה סביב בחוסר שקט. היא כנראה קיוותה לראות את אימה. חוץ מכמה פציעות קטנות כנראה מרסיסים, הסייחה מעט רזה אך בריאה ואפילו הסכימה לינוק חלב מהבקבוק חלב עיזים טרי וחם שחלבנו עבורה. חשבנו על הרבה שמות שקשורים למלחמה והאזור, אך זה נשמע עצוב מדי ובסוף החלטנו לתת לה שם שמזכיר את החודש,יולי,ושמה בישראל ג’ולי.
רציתי לספר לכם אתמול את סיפורה של ג’ולי אך כמה שעות אחרי שיצאנו משם נפלו פצמרי”ם במקום ו-4 חיילי צה”ל נהרגו ו-6 נפצעו וכבר לא יכולתי לכתוב, כל הסיפור היה קשה מידי.
הבוקר התקשרתי לאלעד לשמוע יותר על הסיפור של ג’ולי אך הוא לא ענה לי, הוא בטח שב ללחום חשבתי. אחר הצהריים ניסיתי שוב והפעם ענה לי אלעד אך סיפר כי אתמול נפצע גם הוא באירוע הפצמרי”ם והוא מאושפז בבית חולים והוא לא כל כך יכול לדבר.איחלתי לו החלמה מהירה ובאותו רגע הבנתי כמה היינו גם אנחנו, קרובים להיפצע או לאבד את חיינו!
במלחמה כמו במלחמה, אין באמת זמן להתרגש. הסיפור הזה נגמר בנפילת הפצמ”ר שהרגה ארבעה מחיילי צה”ל ופצעה שישה מהם – אותם חיילים שסייעו לחלץ את הסייחה. ההתרגשות מתערבבת בעצב ובכאב של כל מי שנשאר בשטח, וככל הנראה צפוי להישאר שם עוד ימים ארוכים עד שהמבצע הנוכחי יסתיים.
תודה ליעל חזות
