בין כל האיומים, הגידופים, ההשמצות, הקללות ושאר ההתלהמויות העפות בין פוסטים הרצים ברשת מאז פרוץ מלחמת צוק איתן, פוסט אחד ארור במיוחד הפך ויראלי. כותב הפוסט, אסף עמרם, הלהיט את הרוחות העזות ממילא. על הכוונת: משפחת שליט.
ראו גם: מצעד 10 הבוגדים שאהבנו עבור האריות של הצל
בסטטוס עם קצת יותר מדי סימני קריאה ומצליח, איך לא, לגרור מבול תגובות בעד ונגד וכאלפיים לייקים ודווח לנו שכבר התייחסו אליו באמצעי תקשורת נוספים. אכן, הקלות הבלתי נסבלת של השיתוף.
ומה רוצה מחיינו אדון אסף עמרם? הכל בסטטוס: “לכבוד משפחת שליט!! עשינו בשבילכם הכל אבל אותכם פעם אחת לא ראינו, לא בטלויזיה ,לא ראינו שבאתם לבקר, לא פצועי המלחמה ולא לבקר את משפחות הנופלים שבזמנים אחרים אותם אנשים היו לצידכם והכי עצוב שאנו נלחמים נגד אותם אנשים ששחררנו אותם עבור הבן שלכם אתם אנשים קרים וכפויי טובה !!!”
נו, אז למישהו יש דעה באינטרנט. בימים כתיקונם רצוי להתעלם ולעבור הלאה. לא מעניין מה ישראלי אחד חושב. זו זכותו ותו לא. הבעיה היא שהוא ככל הנראה מהדהד את התחושות של ישראלים לא מעטים שחושבים, משום מה, שמשפחת שליט הפוסט טראומטית חייבת משהו למישהו ברגע זה ושהיא חייבת אבל חייבת לבטא את זה בקול צעקה.
נתחיל מכך שלאסף ולשאר המתלהמים אין מושג מה משפחת שליט עושה או לא עושה ובוודאי לא לדון אותה. ככל הנראה, האיש לא התקין מצלמת אבטחה בביתם או שלח חוקרים פרטיים לרגל אחריהם. מעבר לכך, גלעד שליט לא אמור להפוך את עורו ולהפוך לפטריוטי חם מזג שתובע באולפנים להיכנס בכל הכח או לעטות חזות של פרשן מלומד לענייני ערבים.
ובעניין זה, נועם שליט הגיב באתר “כיכר השבת” על הטענות ברשת ואמר “ביקרתי משפחות שכולות. אנחנו פשוט לא עושים פרסום מכל דבר ומביאים צלמים”. כמה מביך שהוא בכלל צריך להתגונן מול “בית המשפט” הציבורי. איך הוא הפך לאישיו בימים בהם יש נושאים הרי גורל לדון בהם. מצד שני, מה ניתן לצפות ממדינה שנלחמת ומוצאת מקום בראש סדר היום התקשורתי שלה לדיונים בנושא הצל, אורנה בנאי ואורלי ויינרמן כאילו אושיות אלו אחראיות לגורל חיינו.
כמה קל להתנפל על אנשים מאשר לדון על תהליכים. לחפש כתובת ברורה לנחות עליה במקום לשבת ופשוט להירגע. נכון, קשה להירגע. חיילים מתים וזה קורע את הלב. אבל שליט לא קשור לזה. ואם אנחנו כבר כאן, בוא ניזכר במשפחה הזו שסבלה לא מעט, ואיש לא היה מתחלף איתה. בעל כורחה היא נדחפה לפריים הלאומי כדי שישימו לב אליה ולא ישכחו ממנה. מי הרוויח מזה? התקשורת והקוראים שקיבלו עדכונים חמים בכל רגע. בזכות עקשנות ואורח רוח, המשפחה הזו הצליחה לא לרדת מהכותרות ולבסוף, היא קיבלה את הבן שלה, חייל ששירת למען המדינה מלכתחילה, חזרה.
השיבה הביתה של גלעד גרמה לכולם להרגיש שהיה להם חלק בזה. הרי, חמש שנים הם ליוו אותו בתודעה, דאגו לו, כתבו עליו והנה, מתברר שישנם כאלה שסחבו פנקס פתוח לגביו. חשים שהוא הפך מאזרח פרטי לנכס לאומי שאמור להתייצב בכל קרב או מלחמה לנצח כדי להראות שהוא פטריוט אסיר תודה. מצפים ממנו להפוך לדובר צה”ל.
אנשים שוכחים שבחמש שנים ששליט ג’וניור ישב כחטוף שלא ידע אם אי פעם יראה אור יום, הוא שילם את חובו. הוא נחטף כחייל ושילם מחיר, כחייל. מחיר שהוא ישלם עד סוף ימיו. וכשהוא סופסוף חוזר, חי! מה רוצה משפחתו המותשת ברגע כזה? להתאחד בשקט ולשכוח שזה אי פעם קרה. מה היא לא רוצה? שהישראלי המכוער, זה שמשוטט בעולם בגישה המביכה של “חייבים לי” יעלה פוסט מתלהם ברשת נגדה. אותו ישראלי מכוער שחש כל הזמן שדופקים אותו.
ומי יודע, אולי גלעד בכלל סובל מתופעות של הלם קרב מתמשך? ואולי בני משפחתו התעייפו אחרי אינספור שנים בהן צעקה? לא משנה לאף אחד ששיתף את הפוסט. ושיהיה ברור, אין פה ענייני שמאל או ימין. אלא אנושיות בסיסית. צורך שאנשים יתעסקו רק בעצמם. כמו שאין לי דרישות וציפיות מאיזה אסף עמרם אחד המצולם בתמונת פרופיל בבריכה שלו (או בגישתו המתלהמת: איך אתה מצטלם בבריכה, עושה חיים בזמן שחיילנו מתים!!!) לא אמורות להיות לו ממני. או ממכם. או ממשפחת שליט. או מכל משפחה שעברה טראומה על בשרה וכולה חיה בשקט.
בדיוק כמו שגלעד אינו “הבן של כולנו” גם כאן הוא לא שייך לאיש אלא לעצמו ואין לאיש זכות לשפוט אותו. כל האספים עמרנים שהתלהבו מהסטטוס שכחו שיותר חמור מאי השמעת קולו של משפחת שליט זה השיימינג ברשת להם הם שותפים שקטים.
כמה חבל שמה שלא נחטף ונזרק לעזה זה הגועל בסטטוס מתלהם שכזה.
