כאשר הרשתות החברתיות מתמלאות בקריאות לפגוע באזרחים ממוצא מסוים או בעלי השקפה פוליטית מסויימת, כאשר הפגנות הופכות למרכזי עימות אלימים בין שני הצדדים של המפה הפוליטית, כאשר שני ירושלמים מותקפים במקלות וברזלים בתחנת הרכבת הקלה, ואושפזו עם פגיעות ראש בהדסה עין-כרם, רק משום שהם ערבים, כבר די ברור שגל האלימות הגזענית ששוטף את הארץ אינו מקרה בודד של “עשבים שוטים”.
זה נכון שכאשר התותחים רועמים די ברור שהאזרחים יהיו במתח, אבל גם ביחס למבצעים קודמים נראה שהחברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה. אנשי שמאל שמעזים לצאת להפגנות הפכו למטרות כשרות בשביל פעילי ימין אלימים שמגיעים לאותן הפגנות בשביל להרביץ, אנשים שמעזים לבטא עמדה פוליטית בפייסבוק שאינה יושבת בדיוק על הנורמה מסתכנים באבדן מקום העבודה שלהם וקריאות כמו “מוות לערבים” ו”מוות לשמאלנים” הפכו לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו בשבועות האחרונים. והפוליטיקאים? הם שותקים.
ראו גם: זעם רשת בעקבות סלפי חייכני של כתבת של ישראל היום על רקע מסגד הרוס
שתי קריאות יוצאות דופן עלו אתמול לרשת, הקוראות לשרי הממשלה שלנו ולעומד בראשה לצאת בהצהרות חד משמעיות נגד האלימות.
הראשונים היו “הליכודניקים החדשים“, קבוצה הקוראת לאזרחים שעמדותיהם הפוליטיות והכלכליות לאו דווקא מייצגות את אותם ערכים שהליכוד מייצג כיום להתפקד למפלגה כדי לנסות לשנות אותה מבפנים ולהחזיר את המפלגה כך שתייצג בפועל את הערכים שעליהם היא נוסדה במקור. המטרות המרכזיות של הקבוצה היא לדאוג למעמד הביניים ולשמור על דמוקרטיה ליברלית – ונראה שהאירועים האחרונים שמו גם את האלימות בראש סדר העדיפויות שלה.
“אנו מבקשים כי תנחה את השר לבטחון פנים לטפל בבעיה זו באופן מיידי, לפני שמעשי האלימות ימשיכו ויובילו לפגיעות חמורות בחיי אדם. אין צורך לחכות לרצח הפוליטי הבא עד שתקום סערה ואז ייאמר כי “הכתובת היתה על הקיר”. לא יקשה על המשטרה, אם רק תרצה, לאתר ולחקור את מפיצי השנאה והאלימות האלה, שמטילים אימה ופחד ברחובות, אשר פועלים הן ברחובות והן ברשתות החברתיות באופן פומבי.
אנו מוצאים, כמו כן, כי יהא זה נכון לשמוע התבטאויות נחרצות יותר ממך, ומבכירי הליכוד האחרים, כי דרך זו אינה משקפת כהוא זה את דרך הליכוד או הימין. יש לומר בפומבי ובפירוש כי במעשים אלה אין משום “תמיכה במדינה” או “תמיכה בצבא”, שכן אלימות היא אלימות היא אלימות, ואין לה שום הצדקה, וכי למעשה מעשים כאלו אך פותחים חזית שניה של אלימות מבית, המעסיקה את כוחות הביטחון במקום להתרכז באויבים מבחוץ. יש להוקיע אנשים אלה מהמחנה הלאומי ולהצהיר עליהם כמי שהם: בריונים אלימים.
“במקום שאין ערובות לחופש הפרט – שם אין דמוקרטיה. את הניגודים הללו מן הדין למנוע. במדינה היהודית יהיה צורך להגיע לצורת משטר, אשר בו המיעוט לא יהיה חסר-הגנה. מטרתה של הדמוקרטיה היא, להבטיח למיעוט השפעה על מהלך הענינים של המדינה. סוף-סוף מיעוט אינו מורכב אלא מיחידים, שנבראו ב”צלם וכדמות אלוהים”.
(זאב ז’בוטינסקי)
גורם קצת פחות מפתיע שיצא נגד האלימות היא חברת הכנסת זהבה גלאון, יושבת ראש מפלגת מרצ. תגידו מה שתגידו על גלאון, היא יודעת להתבטא ולהעמיד טיעונים שקשה להתווכח איתם. היא גם עדיין בטוחה שהאלימים הם מיעוט קולני שאינו מייצג, ושלכן עדיין ניתן לבלום אותו לפני שהמכה הזו תתפשט:
הקריאה לשרי הממשלה להשמיע את קולם בסוגיות האלה כנראה תיפול על אוזניים ערלות. לא נעים להגיד את זה, אבל לפוליטיקאים ממש טוב עם מצבי קיצון. במצבים כאלה קל להבין מי נגד מי ולזכות בהון פוליטי בקלות יחסית. מקסימום אפשר להתבטא פעם בשנה נגד ה”מיעוט האלים” באיזה נאום חסר חשיבות או טור קטן בעיתון (א-הם שר האוצר א-הם) מבלי באמת לעשות משהו שינסה לשנות את זה כדי לנסות להרגיע את המבקרים.
תמונת מצב של אי אלימות, מרביצים ציונות. מקור: פייסבוק
תמונת שער: Shutterstock
