מהרעים לטיס לאן ?
עובר יותר זמן ואני עדיין חושב על מאמרו של גדעון לוי, הרעים לטיס, וטוב שהוא גורם לי לחשוב, ותודה לך על כך.
ראשית: כל יש עניין של גבולות חופש הביטוח מורי ורבי בלימודי עיתונות שלום רוזנפלד ז”ל אמר: הגבול של חופש הביטוי הוא כאשר אני עומד לפגוע באפו של מישהו אחר. בעקבות המאמר ראיתי כבר את המילים הרוצחים לטיס בפייס בוק.
חופש ביטוי אין פירושו הפקרות ובמקורותינו נאמר חיים ומוות ביד הלשון.
שנית: בזכות אותם “רעים לטיס” ומאחורי כיפת הברזל יכול גדעון לוי, לכתוב את דבריו וזו זכותו. אני רוצה להזכיר שאלו אותם טייסים שחילצו נוסעים ישראליים יהודים חטופים באנטבה ואלה אותם רעים שמנעו מסדאם חוסין פצצה גרעינית ודחו את האיום הגרעיני על ישראל עד בוא האיום האיראני.
אני חושב שהיחידים שיכולים לומר את המשפט: “הרעים לטיס” הם אותם אנשים שהיו בתא הטייס ולחצו על כפתור הפיקל ומודעים לתוצאות של אותה לחיצה על הפיקל שאותם הזכיר מר לוי אותם 27 טייסים שכתבו מכתב מחאה ב 2003.
שלישית: אני מניח שגדעון לוי, באותם רעים לטיס גם מתכוון לאותו חיל אויר, שמפעיל את סוללות כיפת ברזל, ואותם טייסים שפוגעים במשגרי הטילים. ומאפשרים לי ולך ולכולנו להמשיך לחיות. השאלה שלי היא: אם טייס רואה משגר שעפ”י המידע שיש בידי הטיס עומד לשגר על אחת מערי ישראל עדיף שיהרגו ישראלים מאשר פלשתינאים ששוב ערכם של חיי כיהודי שווים פחות מחיי כל אדם אחר על הכדור הזה?
ארבע: ברמה העקרונית: הטלת כל האשמה, והאחריות למצבם של הפלשתינאים, אך ורק על ישראל, לשיטתי רק מאריכה את הסכסוך ולא נותנת להנהגה הפלשתינית שום תמריץ להגיע לשולחן הדיונים ונותנת להם לגיטימציה להמשיך במשחק סכום אפס של הכל או כלום, משחק שהם משחקים כבר 66 שנה. אז אם זו הברירה שהם משאירים לי לא משנה איפה אני על הקשת הפוליטית יונה או נץ הם יכולים להשאר עם כלום. הגיע הזמן ששני הצדדים יבינו שאף צד לא יקבל ו/או יגשים את מלוא חלומו.
חמישית: כתבת שעזה אומללה? כן היא אומללה בזה אין ספק, אני מסכים. אבל מדוע היא אומללה? היא אומללה לפני מבצע צוק איתן, הרבה לפני! ולא רק בגלל ישראל, נסוגנו מעזה ב 2005, ובמקום להרגיע את הפראניה הישראלית ע”י ניצול הסיוע הנדיב מחו”ל. לבנות עזה משגשגת עם תשתיות ביוב חשמל מים וחינוך. ולהראות במעשים שיש סיכוי לשלום. הלכה הנהגת החמאס ובנתה מנהרות ורכשה אמל”ח להמשיך את המלחמה עם ישראל. ובכך אותתה עזה לי שהיא איננה מעוינת בשלום ודו קיום.
שני הצדדים צריכים לשנן את ההגדרה של שיגעון: השיגעון הוא חזרה על אותה פעולה שוב ושוב, עם תקווה להשגת תוצאה שונה. ובאמת הגיע הזמן מזמן ששני הצדדים צריכים לעשות משהו אחר, תוך הסכמה ופשרה. ובזה מר לוי, אתה ואני יכולים להסכים אני מניח הלא כן?
