הדבר שהכי מזעזע אותי בימים האחרונים ?
שנאת חינם.
הכללות חסרות בסיס.
הפחד להביא דעה שנמצאת קצת מחוץ לקונצנזוס הלאומי.
החשש להביע דעה שחלילה מביעה מעט סולידריות עם אזרחים חפים מפשע שנהרגים, כמובן לצד הבעת כאב עמוק על מותם של חיילי צה”ל (אשר אחד מהם הוא בן דודה של אימי) וכן על המציאות ההזויה שתושבי הדרום והמרכז חווים בימים אלו. (כמובן שמי ששומע את החלק הראשון, מיד מתעלם מהחלק השני, כי בחיים יש רק שחור -או- לבן.)
איך הגענו למצב הזה ? עם ישראל, המאוחד והמגובש, נמצא בשיאה של מלחמת אזרחים לכל דבר. דווקא בזמן כה קשה, בו אנו זקוקים לאחדות וערבות הדדית, כל אחד מהצדדים דבק עמוק יותר בדעתו. השמאל הקיצוני יוצא בהפגנות כנגד חיילי צה”ל שמתסיסות את ההמון, והימין הקיצוני משיב בהפגנות שקוראות “מוות לערבים”. וכל אחד נשאר עמוק בצד שלו. כי חייבים לבחור – שחור או לבן. ובינתיים ? אנחנו קוברים עוד חייל. ועוד אזרח ישראלי. וה”אויבים” מהצד השני של גדר ההפרדה קוברים אזרחים.
אנשים.
תפתחו את הראש קצת.
תקשיבו.
תחשבו.
בנימה זו, אני מבכה את מותם ופציעתם של חיילי צה”ל, אשר אחד מהם, בן וענונו ז”ל, הוא קרוב משפחה שלי. כולם היו חיילים גיבורים שהקריבו את חייהם על אהבת המדינה. עצם העובדה, שיש לי את היכולת לשבת עכשיו בביטחון בבית ולכתוב את הסטטוס הזה, היא כולה בזכותם. ויתר על כך, אני מבכה, בראש מורם, את מותם של כל האזרחים הפלסטינים שכל חטאם הוא, שנולדו בצד הלא נכון של גדר ההפרדה.
אומרים שבית המקדש נחרב על שנאת חינם. אנחנו לא רחוקים משם.
