הדבר הכי נורא זה לראות הסיוט שלכם מתגשם לנגד עיניכם והופך בעצם, לסוג של מציאות מתעתעת וקריפית במיוחד. וכשמדובר בסיוטים של ילדים, אלה עתירי דמיון, תעוזה ויצירתיות פנטסטית. מתברר שכבר בשנות השישים היו לצלמים חשיבה ויראלית לגבי תכנים והפרויקט המדהים לפניכם, הנקרא Daymares, הוא תמצית הגאוניות.
ראו גם: המשפטים הכי קריפיים שאמרו ילדים להוריהם
בעולמם של ילדים, הגבולות בין מציאות לדמיון גם ככה מטושטשים אבל בזכות הצלם העילאי ארתור טרס, הסיוטים מעולם לא היו פוטוגנים יותר. בסוף שנות ה-60′ ותחילת ה-70′ ארתור ביקש מילדים לתאר את הסיוטים הכי פרועים שלהם. לאחר מכן, הוא הקים אותם לתחייה בעזרת תפאורות, תלבושות ואביזרים כשלעיתים הילד עצמו מככב בסיוט החי שלו.
גם כיום, עבודותיו המעולות עמדו במבחן הזמן והן בהחלט מעוררות אימה מהזן הטוב והמשובח של פעם. הכל התחיל בכך שארתור הכיר מחנך אחד שכל פעם היה יוצר משימה אחרת עם התלמידים. פעם כתיבת שירים ופעם ציורים. כשהתבקש לעשות עבורם צילום כיתתי הוא מצא את עצמו שומע על המשימה החדשה והחליט להגשים את החלומות הכי שחורים של הילדים הללו.
מה שכל כך מבריק בתמונות היא העובדה שהן מעניקות הצצה למה שמתחולל במוחו של ילד. היום אם הצלם היה אוסף ילדים לצילומים כאלה היו קוראים דחוף למועצה לשלום הילד, אבל אז האווירה הייתה יותר פתוחה, חופשית ונועזת. מעבר לקסם האפל בשחור-לבן, אי אפשר להימלט מההבנה שהזמן חלף ומבחינה ויזואלית-תרבותית, לא בהכרח נחתנו בזמנים טובים יותר.
תמיד האמנתי שסרטי אימה מהימים ההם היו הרבה יותר מפחידים מהיום. טוב, כנראה אוותר על שנ”צ. בכל זאת, לכו תדעו מה יופיע לי בחלום.
דרך Huff Post, Visual News
