בדיחה עם זקן ארוך צה”לי מספרת כי לחייל אסור לשבור יד, כי אם יעשה זה יעמידו אותו למת”ש על “פגיעה ברכוש צה”ל”. צחוק בצד. כאלה הם חיינו בישראל.
רובנו הופכים למשך שנתיים-שלוש לרכוש של צבא ההגנה לישראל, וחוזרים לעמוד ברשות עצמנו רק בסוף השירות הצבאי (אם מתעלמים מהמילואים, המיסים ושאר מחויבויות שמתרגשות על אזרחים).
בחלוף השנים גם התרבות משתנה, ואיתה גם ההגדרות הבסיסיות שפעם היו ברורות מאליהן. בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, מה זה בכלל אומר שחייל הוא רכוש צה”ל? האם לצה”ל יש זכויות יוצרים על כל האינטראקציות של החיילים בפייסבוק? האם חופש הביטוי של חיילים ניטל מהם למשל שנתיים-שלוש? האם כל לייק לדברים שכתב החייל מנוכס מייד לרשות צה”ל?
כדי להתמודד עם השאלות האלה, צה”ל הכריז אתמול על התוכנית החדשה שלו להתמודדות עם פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות – תוכנית שמתבססת על מערכי שיעור בשם “המפקד לא נופל ברשת” שיועבר לפיקוד הזוטר ו”חורים ברשת” שיועבר לטירונים (תודה על המחווה, צה”ל!). בין הכללים החדשים נמנה איסור של מפקדים להיות חברי פייסבוק של פקודיהם, איסור ביצוע לייק לתכנים שפוגעים הערכי צה”ל או כבוד האדם, הימנעות מהעברת פקודות דרך וואטסאפ, איסור להעלות תמונות בעירום וכו’.
ברור מאוד למה בצה”ל רוצים לשלוט טוב יותר ברשת. התמיכה הוויראלית ב”דוד הנחלאווי” עשתה לצה”ל הרבה בושות, והיא וודאי לא תהיה האחרונה (וגם לא היתה הראשונה). ולמרות זאת, שורת הפקודות האלה לא באמת מפנימה את החוקים החדשים של העולם הדיגיטלי, ובסופו של דבר קשה להאמין שהן ישנו משהו. הנה 5 הסיבות העיקריות למה לא.
כולם הלכו לפייסבוק (תמונה: Shutterstock)
1. פייסבוק הוא זרם תודעה
האיסור על חלוקת לייקים לסטטוסים שפוגעים ברוח צה”ל מפספסת את הדרך בה הגולשים הצעירים תופשים כיום את הפיד של פייסבוק. מדובר בזרם תודעה דיגיטלי. כשמישהו כותב סטטוס או תגובה על עניין שמטריד אותו הוא לא מתייחס לכך כמאמר בעיתון, שלא לדבר על לייקים. הכל נעשה בצורה כמעט אוטומטית, ביטוי דיגיטלי לקול הפנימי שיש לכל אחד מאתנו בראש.
בצה”ל בוחרים להיות הדודה המעצבנת שאומרת “אתם צריכים לחשוב על מה שאתם כותבים ברשת” – עצה שאולי נכונה בראייה מסויימת – אבל כבר לא כל כך מחוברת למציאות. חלק גדול מבני ה-18 לא חושבים על מה שהם כותבים ברשת, וזה לא בגלל שהם טיפשים. זה פשוט בגלל שהם תופשים את הרשת אחרת מהמפקדים שלהם, שהתרבות בה הם גדלו השתנתה. להגיד להם לא לעשות לייקים זה כמו להגיד להם לא לחשוב.
2. אין באמת דרך לאכוף את זה
עינו של צה”ל תמיד פתוחה, אבל גם היא לא יכולה לקרוא את כל הסטטוסים ולעקוב אחרי כל הלייקים של כל החיילים. אין אפילו דרך לעשות “מבצע מלביש” ברשת. וכך, כל הפקודות האלה נשארות בגדר המלצות בלבד ללא יכולת ממשית לפקח או לאכוף אותן. אז נכון, החשש מכך שלייק סורר יעמוד כראייה נגד החייל במשפט היא לא סימפטית – אבל החשש הזה מתבטל לעומת האפשרות הסבירה שהצבא פשוט עשה מעצמו צחוק עם פקודות שאין כל דבר לאכוף אותן. בצה”ל אמורים לדעת שאין טעם לפתוח בקרב שתוצאותיו ידועות מראש לרעת היוזם.
החיילים שגם הם דוד הנחלאווי הסתירו את פניהם. זה לא מקרי
3. למה לחסום אמצעי תקשורת פופולרי?
האיסור להעביר פקודות בוואטסאפ “ולעודד שיח אמיתי” הוא משונה. זכור לי בצבא שכל הבסיס שלנו חולק ל”חוליות קשר”, ובמקרי חירום היינו צריכים להתחיל לבצע שרשרת טלפונית, מחייל לחייל, שאף פעם לא באמת הצליחה להגיע לכולם. וואטסאופ הוא אמצעי תקשורת נוח, מודרני, אמין (יחסית) שיכול להגיע לחיילים רבים בעת ובעונה אחת.
זה לא שוואטסאפ צריך להפוך לרשת התקשורת הרשמית של צה”ל וסכנת ביטחון השדה ברורה, אבל למה להתנער מאמצעי תקשורת כל כך מוצלח, כזה שהחיילים בין כה וכה משתמשים בו? עדיף היה לצה”ל להזכיר בעדינות שאסור להעביר מידע מסווג ברשת הזו, ולתת לחיילים ולמפקדים לעשות את השיקולים שלהם לגבי השימוש בה.
4. לא משתמשים בחוקים של אתמול כדי להתמודד עם האתגרים של היום
יש משהו די מבדר בצבא שמשתמש בפקודות אנלוגיות כדי לנסות לפתור בעיות דיגיטליות. זה כמו להקים יחידת סייבר שתפעל נגד פריצות למחשבים על ידי סגירת אותם המחשבים בתוך קופסאות נעולות אך בלי להוציא את כבל הרשת שלהם.
בצה”ל צריכים לחשוב על דרכים מודרניות כדי להלחם בבעיות מודרניות. אחרת הם ימשיכו להוכיח שם שהם לא באמת מדברים באותה שפה כמו החיילים שלהם. למרבה המזל – צה”ל הוא גם הארגון היחיד בסדר גודל כל כך גדול שתמיד מקבל לשורותיו חברי הנהלה (AKA קצינים) צעירים, שבהחלט מבינים את השפה הזו. זה הזמן לבקש מהם רעיונות כיצד לפעול ברשת, ולהתחיל להקשיב למה שהם אומרים.
5. לטפל בסימפטום לא יפתור את הבעיה
ההתנהגות ה”לא ערכית” של חיילים ברשת, בצורה שפוגעת ברוח צה”ל, היא רק סימפטום. היא רק המילים שיוצאות מהאצבעות שלהם, דרך המקלדת, אל הפיד. לאסור על החיילים לכתוב את הדברים האלה לא אומר שהם יפסיקו לחשוב את המחשבות ה”לא ערכיות” האלה. זה פשוט אומר שהם יצטרכו למצוא מקומות אחרים לבטא את המחשבות האלה.
אם צה”ל רוצה לטפל בחוסר ערכיות ובפגיעה בכבוד האדם הוא צריך לנהל פעילויות חינוכיות שעוסקות בכך, החל מהטירונות ועד להשתלמויות קצינים בכירים. הוא צריך לדאוג שצה”ל אכן יהיה הצבא המוסרי בעולם, לצמצמם למינימום ההכרחי את ה”תקריות האפורות” שמוציאות לצה”ל שם רע בעולם (לא תמיד בצדק). הוא צריך לשכנע את החיילים שהוא באמת מאמין בערכים האלה שהוא לא רוצה שהם ידברו עליו – ושהם צריכים להאמין בהם גם.
אם החינוך יצליח, ותעמוד מאחוריו אמת שאפשר להזדהות עימה – צה”ל לא יצטרך להוציא פקודות כדי שהחיילים שלו לא יעשו לו בושות בחוץ.
