מה מעניק משמעות לחיים אם לא הזיכרונות שלנו? מה נשאר מהחוויות שעברנו, רגעי הצחוק והעצב, אם לא מה שלקחנו מהם ומה שמגדיר אותנו.
עבור רובנו, כאשר נזדקן, הנכס הרוחני העיקרי שלנו יישארו הזכרונות. אך לא כולם ברי מזל. חולי אלצהיימר לא יכולים ליהנות מהפריבילגיה הזו. מי שסובל מהמחלה הזו יותר מכל הם דווקא לא החולים אלא המקורבים הבריאים, האנשים האוהבים שליוו את החולה בחייו. עם הזמן הם נאלצים להתרגל לעובדה העצובה שיקירם לא בהכרח יזכור ימי הולדת, חתונות, רגעי מפגש, את לידת הילדים או אפילו את שמם.
ראו גם: הבן המאומץ העניק לאמו את מתנת יום האם המושלמת
אבל מה קורה כשהאהבה חזקה מהכל והופכת לאינסטינקט? כשמתקבל איתות לכך שלא הכל נשכח? זאת גילתה אשתו של מלווין אמרין, חולה אלצהיימר בן שישים, שיום אחד נעלם מהבית. האיש אובחן כחולה אלצהיימר לפני כשלוש שנים יצא מהבית לטיול ולא חזר, התנהגות שכיחה אצל חולי אלצהיימר.
כאשר המשטרה איתרה את האיש האבוד הוא נראה ממוקד מטרה ונחוש. ליתר דיוק, הם תיארו אותו כ”אדם עם משימה”. מתברר שמלווין חיפש פרחים כדי לקנות עבור אהובתו דוריס לכבוד יום האם, מחווה רומנטית שקיים מאז לידת בנם והוא לא התכוון לאכזב.
תגובת אשתו פשוט חודרת ללב, לדעת שמשהו בתוכו נטמע כל כך חזק עד כי גם האלצהיימר לא הצליח להשכיח אותו מתוכו, עדות לכך שהאהבה שלו אליה לא נשכחה.
תודה ל-Martin Vainstein
