הסוד של מיה הוא אתר התפתחותי וחווייתי לילדים בגילאים 3-7, המאפשר לילדים ללמוד בכיף ובהנאה ולרתום את יתרונות עולם המחשב להתפתחות הילד. תוך כדי משחק הילד לומד את רכיבי השפה, חשבון, אנגלית, מוזיקה, יצירה ועוד, ונחשף לעולם חדש ומלהיב, שגם מקנה לו כישורים מוטוריים ותפיסתיים שיכינו אותו למחר.
פעם, לפני עידן הפייסבוק, האינסטגרם, הטינדר והסנפצ’ט, היינו ילדים תמימים שרק רצו לשחק בשמש כל היום, לרוץ ולהשתטות. בזמנים ההם, היו לנו את המשחקים הכי טובים בעולם, כמו…
1. טליסמן
המכשפה רואה את העתיד, אבל הלוחם יכול להתקיף יותר חזק! הטרול לא שווה כלום, אבל הגמד… עושה משהו, כנראה. אם התיאורים האלו לא נשמעים לכם כמו ג’יבריש, כנראה שזכיתם לשחק באחד ממשחקי הלוח הטובים ביותר שאי-פעם תורגמו לעברית – טליסמן.
טליסמן הוא משחק לשניים עד מיליון ילדים, שלוקח אינסוף זמן לשחק. השחקנים משחקים גיבורים אגדיים שמסתובבים על הלוח וחווים הרפתקאות שונות ומשונות – החל מלחימה בשדים ועד הפיכה לצפרדים – עד שהם מצליחים להגיע למרכז המפה ולהשיג את “כתר העוצמה(!)”; מי שאוחז בו מנצח במשחק, דבר שמתרחש לעיתים נדירות בלבד בגלל הנטיה של המשחק להימתח לאורך ימים, שבועות, חודשים ושנים. אבל מבט חטוף בדמויות מייד ישגר את כולנו לאותם ימים תמימים בצעירותנו, שבהם להשיג את “כתר העוצמה” היה הדבר החשוב ביותר, ואפילו לא ידענו לאיית את המילים “שכר דירה”.
תמונות דרך וויקיפדיה ו-realms.co.il
2. גוגאיםאג’ואים
בימים החמים שלפני החופש הגדול, עם תחילת עונת המשמשים, כלכלה חדשה פרחה בחצרות בתי הספר – כלכלת הגוגואים. הגוגואים הם השם שנתנו לגלעיני המשמש (אלא אם הייתם ירושלמים, ואז קראתם להם אג’ואים. ככה זה ירושלמים, תמיד צריכים להיות מיוחדים: “תראו אותנו, אנחנו גרים בעיר הקודש, לא יודעים מה זה ‘לורד’ ומה זה ‘טוש’ ומשחקים באג’ואים”. ירושלמים…), והם היו כלי המשחק והאוצר שלנו בו זמנית. מסדרונות בתי הספר היו הופכים לבתי קזינו מאולתרים, כשהילדים היזמיים במיוחד היו עושים חורים בקופסאות נעליים שאליהם היינו אנחנו, פשוטי העם, משליכים את המעט שלנו בתקווה לזכות בכל הקופה.
מי שלא רצה להמר אצל השחקנים הגדולים, מצא אנשים אחרים לשחק מולם בשיטות אחרות – החל מלזרוק את הגוגאים על הקיר ולנסות להיות הכי קרובים, ועד ללנסות להכניס כמה שיותר מהם לאף; העיקר היה שהמנצח לוקח הכל, וזוכה ב… עוד גוגואים. במבט לאחור, ייתכן שכל העניין הייתה קנוניה של מגדלי המשמשים, אבל בזמנו לא חשבנו על דברים כאלו ופשוט רצינו להיות הילד שיש לו הכי הרבה גוגואים. אלא אם היינו ירושלמים, ואז כנראה רצינו להיות הילד שממציא את השמות הכי מוזרים לדברים.
תמונות דרך וויקיפדיה
3. פוגים
אם הגוגאים הגיעו ממשמשים, הפוגים הגיעו מאמריקה. שם המשחק הזה נולד, והוא היה נטוע עמוק ברוח הקפיטליזם. בעיקרון, הפוגים היו משחק איסוף של אלפי דיסקיות קרטון פגיעות עם תמונות שונות עליהם. את אלו אספנו לערימה ואז חבטנו בהם עם ה-“פצץ”, בניסיון להפוך כמה שיותר מהן על גבן, ולהרוויח אותן. המרוויחים העיקריים מזה לא היו המנצחים, שזכו בערימה של דיסקיות קרטון חסרות תועלת, אלא מוכרי המשחק. כמו נרקומנים, משכנו לאמא בשרוול וביקשנו שתקנה לנו עוד הרחבה ועוד חבילה ועוד שקית, מפסידים עוד ועוד פוגים לילדים הגדולים, שהסתובבו עם מזוודות פוגים עצומות בהן הם סידרו אלפי דיסקיות מאויירות שהרוויחו בעזרת יכולתם לרמות אותך בפנים.
הפוגים לימדו את כולנו שיעורים חשובים בכלכלה – מה שבא בקלות הולך בקלות, אין ארוחות חינם ואם תבקש מספיק פעמים אמא תקנה לך כל מה שאי פעם תרצה, אפילו שזה מיותר לחלוטין.
4. המשחק המשוגע
פעם, לפני האינטרנט, שיחקנו במשחקים ללא הקשר. אחד מהמשחקים האלו היה “המשחק המשוגע!”, שבו הסתובבנו על לוח וניסינו להפסיד כסף. למעשה, היתה זאת פשוט גירסת המונופול של מגזין MAD האמריקני הפופולרי, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע את זה. שעות בילינו לא רק בלנסות להבין את החוקים (“אז, צריך להפסיד כסף כדי לנצח..?”) אלא גם בתהייה מי אלו האנשים האלו על הכרטיסים, למה הראשים שלהם כלכך גדולים ולמה הכל מוזר במשחק הזה. את הזמן שלא בילינו בתהיות אלו בילינו בלנסות לעמוד בלי לזוז, לחקות קופים ולהעמיד פנים שזה לא מונופול.
