פעמים רבות אנחנו נתקלים בסיפורי גבורה של כלבים המצילים את חיי בעליהם ובכל פעם מחדש זה מפרק לנו משהו בלב. הגבורה, האומץ והאהבה. אנחנו מבינים מחדש את מה שידוע לכולם באופן כה נחקק, אין כמו הנאמנות של כלב.
הסיפור הבא ממחיש את הביטוי כי בהחלט מדובר בחברו הטוב של האדם. סטיב מייסון, הכלב המתוק בצילום, הוא גיבור אמיתי שהגן על בעליו, בחורה רגישה ומלאת כבוד כלפיו, בחירוף נפש למרות גילו המתקדם. הדרך בה תיארה את הסיפור פשוט הביא אותי לדמעות. זהו סיפורו, כפי שהובא בגוף ראשון:
זה מייסון, הכלב הכי מדהים שהכרתי וחברי הטוב מזה 16 שנה:
מייסון היה האסקי מעורב ברוטוויילר ולברדור וניחן באוזניים רכות ופרוותיות ביותר. היו לו סימנים מתחת לעיניים שנראו כאילו הוא חובש משקפי הארי פוטר. בחרתי בו מתוך קבוצת כלבלבים כי הוא היה היחיד שעצר להסניף פרח בעוד האחרים קיפצו ושיחקו.
אוזניו תמיד היו זקופות בצורה כזו שגרמה לי ללכת אחריו ולהמשיך במסע שלי, מופרך ככל שיהיה, לא משנה היכן הייתי.
הוא גילה אובססיביות כלפי לעיסת ענפים ועצמים שנקרו בדרכו. שואב האבק שלי שבק חיים בגללו, בניסיון לנקות אחרי הבלגן שלו.
מייסון היה החבר הכי טוב ובן לוויה יציב כסלע עבור אחי בכל מסע ובכל פעם שהיה רואה את אחי, גם אחרי חמש שנים, הוא היה מקפץ לחיקו כמו פאפי קטן.
כל מי שהיה נתקל בו אמר "איזה כלב מדהים" וציין שהוא למעשה "האדם הנחמד ביותר שפגשו".
בשנתיים האחרונות סממני הגיל ניכרו בו: חוש השמיעה ולא מעט מחוש הראייה שלו בגדו בו, יחד עם היציבה הפיזית.
קיוויתי בסתר שימות בשנתו או במהלך טיפוס הרים.
החרדה הגדולה ביותר שלי הייתה שהוא יזדקן כל כך ונצטרך להרדים אותו. לא יכולתי לעמוד במה שנאלצנו לעשות לכלבים אחרים לפניו. הוא היה מיוחד כל כך. ופשוט כבר ניכר בו כמה שהיה כל כך זקן.
אך הוא פשוט המשיך הלאה. סירב לנוח. הוא צעד לאט יותר ולא יכול היה להגיע רחוק אבל לא היה נראה שאכפת לו.
בחורף האחרון גמלה בלבי ההחלטה שנצא ביחד לכמה שיותר הרפתקאות ביחד כי ידעתי שהימים איתו ספורים. במרץ יצאנו הוא, שלושת הכלבים האחרים במשפחתי ואני לטיול רגלי סביב הבית לפני שהייתי צריכה ללכת לעבודה.
היינו בערך קילומטר מהבית, בשביל השלג, כשזיהיתי צללית שחורה עוקבת אחרינו מרחוק. ישר זיהיתי שזה היה זאב. לא ראיתי זאב בעיירה שלי כ-15 שנה וידוע שהם בדרך כלל ביישנים ונחבאים מבני אדם, במיוחד כאלה עם ארבעה כלבים. בניסיון לתת כבוד, החלטתי שנחזור הביתה ונשאיר את הזאב מאחור. חשבתי שזה יתן לו זמן לברוח מאיתנו והנחתי לזה.
כמה דקות לאחר מכן, הכלב הקטן התחיל לנבוח, הסתובבתי וראיתי שזו בעצם זאבה ושהיא קרובה מאחורינו. היא הייתה ענקית. הכתף שלה היה בגובה האגן שלי. היא נראתה מפוחדת אך נחושה. ויותר מכל, היא הייתה רעבה. היינו בצרות. היא תקפה אותנו ואנו ניסינו להרחיק אותה במשך 20 דקות. ניסיתי להתגונן בעזרת מקלות הסקי שלי בעוד הכלבים ניסו להימנע מהשיניים שלה. היא הייתה חלשה אבל לוחמת טובה.
בסוף מייסון ואני לחמנו זה לצד זו. הזאבה המשיכה ללטוש מביטה אלי אבל היה ברור לי שמטרתה הייתה הכלבים. לבסוף היא נעצה את שיניה בפאפי הקטן ביותר ומייסון הזקן והשברירי שלי לפתע נראה גדול וחזק מאי פעם. הוא מילט את הכלבלב משיניה אך היא תפסה את מייסון במקום. זה נגמר בחלקיק השנייה. מעולם לא צרחתי כל כך חזק. כל איבר בגופי בער וצעק לי להרוג אותה אבל זה רק היה מביא למותי ומסכן את הכלבים הנותרים. כבר היה מאוחר מדי. מייסון היה מת ונפל כטרף בפיה.
זו הזאבה. הצילום תיועד יום לאחר מכן על ידי שומרים בסביבה. למרות הרצון העז שלי להרוג אותה, היא באמת אחת החיות היפות שיש. וכעת אחרי שזה נגמר, אני לא מרגישה טינה כלפיה. היא גוועה למוות ועשתה את מה שצריך כדי לשרוד. לדעתי היא נכנסה למצב בידיעה שהיא עלולה להיות זו שתמות. אני רק מקווה שהיא תעזוב את העיירה בשקט ובשלווה.
אני מתגעגעת למייסון בטירוף. למרות שאני יודעת שלא היה דבר שיכולתי לעשות, אני לא מפסיקה לחוש רגשות אשמה שלא הצלתי אותו. רוב הכלבים הולכים לעולמם בגיל זיקנה ליד האח החמים בייסורים. מייסון נפרד מהעולם הזה כמו ברק, בעודו מציל את חיי ואת חיי הכלבים האחרים. הוא היה הכלבלב הקטן שלי, החבר, המלווה, האח שלי, והגיבור שלי. אוהבת אותך חבר, להתראות.
מקור: Imgur, דרך Reddit ,Viral Nova
