אם אני לא אכתוב את זה- אני אשכח את זה.
חייבת לכתוב כשיש השראה, לא תמיד אפשר לכתוב “לפי הזמנה”.
לפעמים הכל כל כך מבולגן בפנים שאני לא מצליחה לסדר את זה.
הבית שלי נקי, הקירות שלי נקיים, הכביסה נקיה, המצעים נקיים, הדלת נקיה, הכל מסודר, מונח במקום, רשימות שאני מנהלת באקסל במחשב שלי על מנת שהכל יהיה מסודר, שלא אשכח שום דבר, כבר לא סומכת על הזיכרון, לא סומכת על שום דבר, גם לא על עצמי.
אחד הפחדים הכי גדולים שלי בחיים זה להגיע כאמור לגיל 50 ולא להיות מה שתמיד חלמתי להיות, אלא להיות “סתם אחת”. סתם פקידה, סתם קופאית, סתם מנקה, סתם מזכירה, סתם מורה, סתם מוכרת, הכל סתם.
אחד הפחדים הגדולים שלי זה להגיע לגיל 50. נקודה.
מפחדת להזדקן, מפחדת שהמראה שלי ישתנה, מפחדת ממחלות למיניהן, רוצה להיות צעירה לנצח, גם בגוף, גם בנפש.
ואז סותרת את עצמי, כי לא לובשת את הג’ינס שאני אוהבת ולא לובשת את הנעליים שאני אוהבת ולא משתמשת בבושם שאני אוהבת ולא מרכיבה את משקפי השמש החדשים שלי כדי לשמור על כל זה, שלא יהרס, שיישאר לשכב בארון מוגן וחדש.
הידיעה שזה שוכב בארון וקיים נותנת לי שלווה, תחושה של “יש לי”. אך בנתיים אני מעדיפה ללבוש את המכנס שאני פחות אוהבת כדי שהמכנס שאני באמת אוהבת יישאר חדש ויפה.
כמו כל דבר טוב בעצם שיוצא לי לחוות- אני לא באמת נהנית ממנו כי אני עסוקה בלדאוג מתי הוא ייגמר.
הבלגן שלי בפנים מתבטא באופן מושלם בצורך שלי בסדר וניקיון מבחוץ. רשימות אינסופיות, הכל נקי, הכל שלם.
מפחדת להגשים את החלומות שלי כדי שהם יישארו בגדר חלום, שיהיה לי ממה להתייסר, שתהיה לי סיבה לרחם על עצמי, עוד מהומה לעורר, שוב לעזוב ואז שוב לעשות קאמבק.
להוכיח לעצמי שאני יכולה, שהייתי טובה, שאוהבים אותי.
ואז לבכות שאני לא עושה את מה שאני באמת אוהבת.
שוב להשתכר, שוב להקיא, שוב להירדם עם בחילה, שוב להתעורר, שוב לראות שהכל נשאר אותו דבר, שוב כלבים, שוב עבודה, שוב שיגרה, שוב בלגן, שוב כאב ראש, אין שלוות נפש, מה נותן שלוות נפש? שוב מוזיקה, שוב כותבת, שוב מתאכזבת שאף אחד בחיים לא יקרא את זה, שוב דואגת, תמיד דואגת.
כשהייתי צעירה יותר החלטתי שיהיה נחמד לפרוש בגיל 30. “לפרוש בשיא”. לאחרונה העליתי את זה לגיל 35.
לפרוש כל עוד אני צעירה, יפה, חכמה, בריאה, אוהבת, נאהבת, עובדת, חיה.
בנתיים זה נשאר על 35.
לפעמים אני מרגישה כמו עש שכלוא בתוך קופסת קרטון כלשהי והוא מטיח את עצמו בקירות כדי למצוא פתח לצאת משם אבל אין פתח. הוא כלוא שם.
דברים קשים אני כותבת, אבל זו התרפיה שלי.
ולפחות מתנחמת בזה שכל היוצרים הגאונים היו מטורפים באיזשהי דרך..
