החיפושים אחרי המטוס המלזי שהתרסק לפני 17 ימים גרמו לעולם לפגוש באופן נדיר את הצד היותר מכוער של הצמיחה הכלכלית הבלתי נשלטת בעולמנו. מומחים סביבתיים המעורבים בחיפוש מודים כי הזבל הרב שהאדם מיצר מהווה את המכשול הגדול ביותר למציאת המטוס.
“זה לא כמו לחפש מחט בערימת שחת – זה כמו לחפש מחט במפעל מחטים,אנחנו מנסים לאתר חתיכה אחת מתוך מיליארדים כמוה שצפות באוקיינוס”. טוען אחד המחפשים במבצע חיפוש אחרי המטוס המלזי לCNN. מבצע החיפוש באוקינוס ההודי נחל פעם אחר פעם אכזבה וכשלון לאחר שדווח מספר פעמים על מה שנראה כשרידי המטוס אך התברר מאוחר יותר כפסולת שהושלכה לאוקיינוס.
“המזבלות” הגדולות באוקיינוסים (מוקפות בעיגול) . מקור :ויקיפדיה |
לזיהום הזה יש מחיר סביבתי. סוגים רבים של דגה נכחדים במהירות שיא ועל פי מדענים הדגים מעכלים 12־24 אלף טונות של פלסטיק מדי שנה. לפי מחקר שפורסם באוגוסט האחרון, כמות הפלסטיק שצבי הים הירוקים נאלצים לבלוע מדי שנה כפולה מזו שנכנסה למערכת העיכול שלהם לפני 25 שנים.
הגדול שבשדות הזבל בים נמצא בצפון האוקיינוס השקט ושטחו נאמד באזור שגדול יותר ממדינת טקסס כולה. הנה קטע מתוך תוכניתה של אופרה ווינפרי שמתמצת את הזיהום הזה:
אין ספק שחלק גדול מכל הפסולת הזו מקורו במירוץ הצריכה המטורף שכופה עלינו השיטה הכלכלית . זה הזמן לחזור לבחון איך הגיב על הנושא כלכלן בכיר בישראל כמו פרופ’ אבי שמחון. הוא טען שכל עוד בני האדם מפיקים רווח כספי מהזיהום זה בסדר. ומה לגבי זיהום האוקיינוסים? זה מבחינתו לא מטריד “כי הוא לא דג”.