facebook_pixel

להיות מה שבא לי, מול כל העולם

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

להיות אתה בעולם שמנסה כל הזמן לשנות אותך זה לא קל בכלל.

תמיד יהיה מי שיטיף לך, מי שיגיד שאתה טועה, מי שייעץ לך בכוח, תמיד יהיה מי שיגיד שאתה לא יכול.

לכל אלה שאי פעם תהו וטעו, וגם אני פעם תהיתי, עוד מגיל קטן, 7 או 8 הרגשתי שמשהו בי שונה.

הייתי משחקת עם חברה ושמתי לב שהתרגשות כלשהי הייתה עוברת בי, פשוט נהניתי להיות עם בנות!

אני מניחה שקשה להסביר את זה במילים אבל אני אנסה.

ואני מניחה שבעצם זה לא כזה קשה כי בין אם אתה גבר או את אישה ואתם קוראים את זה כעת- פשוט תזכרו איך זה היה כשאתם עצמכם הייתם ילדים, כשאת פגשת ילד שאהבת או אתה פגשת ילדה בכיתה שלך, איך אתם הרגשתם?

ככה בדיוק אני הרגשתי. רק לא עם המין הנגדי אלא עם בנות אותו המין.

אנשים לא מבינים שזו בדיוק אותה אהבה!!

שום דבר לא מייחד אותה רק בגלל שבת נמשכת לבת או בן נמשך לבן.

אני לא יודעת למה זה ככה, אבל אני יודעת שככה נולדתי וזה לא משהו שנרכש עם הזמן בגלל נסיבות חיים כלשהן.

זה לא בגלל ש”עוד לא פגשתי את הגבר הנכון”, וזה לא כי קרתה לי טראומה כלשהי שגרמה לי להיות כזאת.

הומואים ולסביות הם כאלה מלידה, כמו שסטרייטים תמיד היו כאלה.

אין דבר כזה “הוא היה סטרייט עד שפגש מישהו ספציפי”, במקרה הזה הוא תמיד היה גיי!! הוא פשוט התכחש לזה ואני לא מאשימה אותו. או אותה, כמובן.

לכל אלה שמתעצבנים בגלל מצעדי גאווה למיניהם, אני יכולה להגיד לכם שאישית אף פעם לא הייתי בכזה עד כה, ויצא לי לגור גם בתל אביב וגם באילת, שתי ערים בהן מתקיים המצעד. אני לא מעורבת יותר מידי ב”קהילה” ואין לי יותר מידי חברים כאלה. אני לא כל כך מכירה את הסלנג ולא יודעת מה בדיוק הולך במסיבות גייז.

אני רק יודעת שהתבגרתי באופן שונה, לא פטפטתי עם חברות בתיכון על הבחור מכיתת הספורט שאמר לי “היי” ולא היה לי חבר חייל, ולא יצא לי להשתמש יותר מידי בביטוי “חתיך הורס”.

כאמור תמיד הרגשתי שונה בקטע הזה, ובתיכון התאהבתי בחברה שלמדתי איתה מכיתה ה’ עד יב’.

אף אחד כמובן לא ידע על כך וחייתי עם הסוד הכפול והנוראי הזה במשך שנים.

הבטחתי לעצמי שאם עד יום הולדת 18 שלי (שחל באמצע כיתה יב) היא עוד לא תדע על רגשותיי כלפיה אז אני אספר לה.

ככה עבר הזמן, כאשר אני ממשיכה לחיות בשקר, מרגישה אשמה ונבוכה, וגם יום הולדתי ה18 הגיע. היא הייתה אחת החברות שחגגה אותו יחד איתי אבל הוא עבר ולא היה לי אומץ לספר לה. מצאתי המון תירוצים של “אין רגע מתאים”, עד שהבנתי שאף פעם לא יהיה רגע כזה. ואז אחרי כחודש החלטתי שאעשה את זה על ידי מכתב, הייתי חייבת למצוא דרך ואם לא יכולתי להגיד את זה ידעתי שאצטרך למצוא דרך עקיפה.

אז כתבתי לה מכתב וערב חורפי אחד, בדרכי הביתה מהעבודה ירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד ביתה. דפקתי לה בדלת והבאתי את המכתב. היא הזמינה אותי להיכנס אז נכנסתי כי הרגיש לי טיפשי לבוא רק בשביל לתת לה מכתב. אחרי הכל טרם התחלתי קריירה של דוור. אבל אחרי כעשר דקות הלכתי בתירוץ שאני ממהרת כאשר אני משאירה אותה עם המכתב. הלכתי לעבר תחנת האוטובוס וידעתי שעד כה היא בטח כבר קראה אותו והיא יודעת את כל האמת, עכשיו הכל שונה!!

יום למחרת הגעתי לבית הספר מתרגשת בטירוף!! לא יכולתי לישון או לאכול.

עם הבחורה הזאת בסופו של דבר ניתקתי קשר כשכבר הייתי בצבא, פשוט כי הקשר החברי בינינו לא היה הדדי או הוגן.

כמובן שמעבר לקשר חברי כלום לא קרה, חוץ מזה ששחררתי כמה שלשלאות שכלאו אותי בכלא מנטלי.

אך טרם השתחררתי לגמרי, עדיין נשאתי על כתפיי סוד שהיה כבד מידי ולא באמת הייתי אני, מבחינת הופעה חיצונית ומבחינת הרגשה פנימית. עד שבמהלך שירותי הצבאי הייתי אצל פסיכולוגית. באחת הפגישות שהייתה בעצם האחרונה סיפרתי לה את הסוד הזה ואז באמת הרגשתי הקלה אדירה. פתאום יכולתי לנשום הרבה יותר טוב. אוויר אחר.

ומאז עשיתי את הדרך שלי צעד אחר צעד, סיפרתי עם הזמן למשפחה וחברים, לאנשים בעבודה, וכעת אני לא מסתירה את זה. כיום, בגיל 26, אני יכולה להגיד שאני שלמה עם זה לגמרי ולא מתביישת בזה. לפעמים עוד נתקלת באנשים חשוכים וטיפשים אבל אין מה לעשות, בכל מקום יהיו כאלה ולא אוכל לברוח מהם. כמה חששתי מהם פעם. והיום זה כל כך לא משנה. אני אהיה אותו הבנאדם בין אוהב גברים או נשים.

חבל שיש כאלה שגם בגיל מבוגר יותר עדיין חיים בשקר, מתחתנים עם המין איתו “אמורים” להתחתן, על מנת לרצות הורים, חברים, אנשים זרים ברחוב.

אני חושבת שהקליפ של צמד הבנות הרוסיות “טאטו” מבטא נהדר את התחושה בו נמצאים הומואים או לסביות, מרוחקים מהחברה, כלואים מאחורי גדר.

בהתחלה לא הבנתי מה שונה בי, לא הצלחתי לתת שם להרגשה שהרגשתי עמוק בפנים, אחר כך התכחשתי לזה, ז”א אני?! לסבית?! מה פתאום? אני אוהבת גברים! אני רגילה, כמו כולם. אין מצב שיקרה לי משהו נוראי כל כך כמו לאהוב נשים!

אח”כ השלמתי עם זה כי הבנתי שזה מי שאני ומעבר לזה- טוב לי ככה.

ואח”כ הרשיתי לעצמי לספר לאחרים כשהפסקתי לפחד לאבד אותם.

הרשיתי לעצמי להיות אני כי ידעתי שאם לא אוכל להיות אני לכל היתר אין שום חשיבות.

הסיפור שלי הוא דוגמה אחת קטנה, אבל אני יודעת שאני רק טיפה בים, ויש עוד אינספור כאלה בכל מיני תחומים בחיים. אני מעריצה אנשים שהולכים עם מה שהם מאמינים בו עד הסוף, לפעמים זה באמת מסתכם בחיים או מוות.

השארת תגובה

Note: Your password will be generated automatically and sent to your email address.

Forgot Your Password?

Enter your email address and we'll send you a link you can use to pick a new password.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן