הסופר מרקט קניות לשבת.
אני יוצא מהסופר והמחשבה מכה בי, לא פעם ראשונה.
עם כל התלונות, המערכת מתפקדת! כל פעם שנכנסים לסופר יש אוכל!
כל פעם שלוחצים על השאלטר נדלק האור. מדליקים את הטלויזיה יש שידור
מדליקים את המחשב- יש אינטרנט. מרימים את הטלפון יש קו. פותחים את הברז ויש מים!
את כל אלה אנחנו לוקחים כמובן מאליו, כמעשה של הטבע.
בעוד שכמה מאות קמ’ צפונית מזרחית לנו, משתוללת כבר שנים מלחמת אזרחים נוראה בסוריה. מתים שם מדי יום! אני משוכנע שמה שלנו הוא מובן מאליו הוא עבורם בגדר מותרות.
מה שאסור לנו לקחת כמובן מאליו: היא השיתוק הפוליטי חוסר האומץ לקבל החלטה.
הכוחנות של השילטון, כלפי אזרחים שהמנגנון פוחד מהם.
שחיקת המושג של שוויון בפני החוק- המדינה גאה מדי להפסיד ומכסה את עצמה בעלה תאנה של חוסר ראיות מספיקות, זה טיעון לגיטימי לכל אחד על אחת כמה וכמה לאזרח “פשוט” אולם כאשר שורה של ידוענים ומעשיהם לכאורה מתפוצצים בתקשורת ואחרי זה גוועים בקול ענות חלושה. מה שמדאיג זה הרצף של חוסר ראיות. על מה זה מעיד על תפקוד שלומיאלי של רשויות החקירה או על גאווה פצועה ופחד להפסיד.
מזל שלא מתחילים להתשמש בטיעון של חוסר עניין לציבור כדי לא להעמיד לדין.
יש להפנים מספר דברים: דמות ציבורית, יש לו את הזכות לפרטיות אולם היא איננה זהה לזו של אזרח מן השורה. חשיפה ציבורית יש לה יתרונות ויש לה גם חסרונות דמות ציבורית כל מעשיה נבחנים בזכוכית מגדלת ומכיוון שכך הטיעון של חוסר ראיות מספיקות ומחמת הספק שהוא מספיק טוב לאזרח מן השורה איננו יכול להיות זהה לזה של איש ציבור. למען הסר ספק אסור שלאיש ציבור או ידוען יהיה מעל ראשו ספק. או עננה ועל כן אין לרשות החוקרת ולתביעה הזכות לקחת את תפקידה של הרשות השופטת.
במקרים של אנשי ציבור צדק לא רק צריך להעשות הוא צריך להראות ולזכות בהד תקשורתי בדיוק
כמו החשדות נגד אותם אישי ציבור למענם ולמען הציבור בכללו.
