איך לקבל החלטה מעולה בשלוש שניות בלבד?

כתב: בן קמינסקי. תמונת שער: Shutterstock

מה אם לא היינו צריכים להתלבט יותר? מה אם ברגע שהיינו עומדים בפני החלטה חשובה היינו יכולים להחליט בתוך רגע, בלי מאמץ ובלי ייסורים?

יש גישות רבות לקבלת החלטות. חוקרים רבים מדברים בצדק בזכות החשיבה הרציונלית והמעמיקה שלנו, ומציעים טכניקות מעניינות שיכולות לסייע לנו לקבל החלטות.

הפסיכולוג ד”ר רובין דוז והפרופסור לכלכלה התנהגותית רייד האסטי כתבו ב-2010 ספר שמציע ללמד אותנו איך לקבל את החלטות החשובות שלנו. “לבחור בחוכמה זו מיומנות נרכשת, שכמו כל מיומנותו אחרת, ניתן לשפר אותה באמצעות ניסיון”, הם כתבו. כשאנחנו לומדים לשחות, הם מסבירים, אנחנו רוכשים סט של כישורי שרירים שמאפשר לנו לא לטבוע. אבל באותו הזמן עלינו להיפטר מהנטייה הטבועה בנו להשאיר את הראש מעל המים. כך גם לגבי בחירות – עלינו לרכוש מיומנויות מסוימות, בזמן שאנחנו מסירים נטיות מפריעות הטבועות בנו.

אבל ספרו מעורר ההשראה של העיתונאי מלקולם גלדוול “ממבט ראשון” (Blink) שהתפרסם ב-2005 מציע גישה אחרת. הספר מצביע על כך שיש לנו אפשרות להיעזר בתהליך מהיר ובלתי-מודע שמתרחש במוח שלנו, שמבצע ניתוח מקיף בתוך שניות בודדות כדי לקבל החלטות נכונות שחשיבה רציונאלית לא הייתה מסוגלת להגיע אליהן.

גלדוול מתאר כיצד מומחי אמנות הצליחו בתוך שניות ספורות להבחין, בהרף עין, שיצירת אמנות היא מזויפת, אף על פי שמחקר מדעי קפדני של 14 חודשים לא הצליח לזהות זאת. הוא מספר את סיפורו של מאמן טניס שהצליח לנבא בדיוק מפתיע מתי הולך להיכשל שחקן טניס בהגשה, אף על פי שלא יכול היה להבין בעצמו כיצד הוא מבין זאת. “הייתי שוכב במיטה וחושב, איך אני עושה את זה?”, אמר המאמן. “לא ידעתי. זה שיגע אותי, ממש סבלתי”.

גלדוול מתאר משהו שנראה כמו תחושת בטן, אבל מתבסס על תפיסה מהירה של נתונים רבים שאנחנו לא יכולים להרגיש בה. במחשבה לאחור, כמה מההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי בחיים שלי נעשו בהרף עין, ברגע אחד של ידיעה. התלבטויות מייסרות וממושכות הובילו לעתים להחלטות פחות טובות. אז האם כדאי לסמוך על תחושות הבטן כשאנחנו בוחרים מועמד לראשות מועצה מקומית? בכלל לא בטוח. גלדוול מתאר בצורה משעשעת ביותר את הדרך שהובילה את וורן הרדינג להפוך לנשיא ארצות הברית.

הארי דוהרטי היה עורך דין ולוביסט שידע לשפוט את הפוטנציאל הפוליטי של אנשים במבט אחד. בוקר אחד הוא פגש בדוכן צחצוח הנעליים גבר מרשים במיוחד שתפס את תשומת לבו מיד. היה זה הרדינג, תושב עיירה קטנה בשם מריון, שהיה אז עורך עיתון.

“ברגע הזה, כשדוהרטי בחן את הרדינג”, מתאר גלדוול, “עלה במוחו רעיון שהיה עתיד לשנות את ההיסטוריה האמריקנית: האיש הזה יכול להיות נהדר בתור נשיא”. ככל שהתבגר הופעתו נעשתה מרשימה יותר. דוהרטי ארגן שהרדינג ינאם בפני ועידת המפלגה הרפובליקנית ב-1916. “הוא ידע שמספיק לראות אותו ולשמוע את הקול העמוק והמופלא כדי להשתכנע שהוא ראוי למשרה רמה”, כותב גלדוול. דוהרטי הצליח לשכנע את הרדינג לרוץ לנשיאות, אף על פי שבתחילה התנגד.

הרדינג נחשב לאחרון מבין ששת המועמדים הרפובליקנים. הוועידה הייתה חצויה בין שני המועמדים המובילים, ולא הצליחה להגיע להסכמה. “בשעות הבוקר המוקדמות, כשהתאספו בחדרים האחוריים מלאי העשן של מלון בלקסטון בשיקגו”, כותב גלדוול, “ראשי המפלגה הרפובליקנית הרימו ידיים ושאלו: ‘אין מועמד שכולנו יכולים להסכים עליו?’ ואז, שם אחד קפץ לכולם לראש: הרדינג! הוא הרי נראה בדיוק כמו מועמד לנשיאות. כך הפך הסנטור הרדינג למועמד הרדינג, ובאותו סתיו, אחרי מסע בחירות שנוהל ממרפסת ביתו במריון, הפך לנשיא הרדינג”.

הרדינג נחשב לאחד הנשיאים הגרועים ביותר שבחרה ארצות הברית. הוא היה עסוק במשחקי פוקר ורדיפת נשים, ואמר פעם על עצמו, כפי שנכתב בספרים היסטוריים: “אני לא מתאים לתפקיד הזה. לא הייתי צריך להגיע לכאן”.

איך להיעזר בתחושות הבטן

מדוע תחושת הבטן של דוהרטי המנוסה לא הייתה מוצלחת, אבל זו של מאמן הטניס כן? ומאמן הטניס הוא בהחלט לא הדוגמה היחידה.

באחד המחקרים שמספר עליהם גלדוול, סטודנטים נדרשו לצפות בקטע וידאו אילם בן שתי שניות מתוך הרצאות באוניברסיטה, ולאחר מכן להעריך את טיב המרצה. תוצאות ההערכה שלהם היו זהות לאלה שנכתבו על ידי סטודנטים שלמדו עם אותם מרצים במשך סמסטר שלם.

“הכוח ‘לדעת’ בשתי השניות הראשונות הוא לא קסם או כישרון ייחודי”, כותב גלדוול, “זאת יכולת שאנחנו יכולים לפתח בכוחות עצמנו”.

אז מתי כדאי לנו לסמוך על האינטואיציה שלנו, כמו במקרה של הסטודנטים, ומתי כדאי לנו להיזהר ממנה, כמו במקרה של דוהרטי? הסיפור על נגנית הטרומבון אבי קוננט יכול לרמוז על התשובה.

שלושים ושלושה מועמדים הגיעו להיבחן לתפקיד בתזמורת הפילהרמונית של מינכן ב-1980. אחד הנבחנים היה בנו של בעל תפקיד בתזמורת, כך שהוחלט שכל מועמד ינגן מאחורי מסך, כך שחברי ועדת השיפוט לא יוכלו לראות אותו, כפי שמספר גולדוול בספרו.

אחת המועמדות, אבי קוננט, פספסה תו אחד, וחזרה אל מאחורי הקלעים כדי לארוז ולחזור הביתה. אבל חברי הוועדה חשבו אחרת. “זה מי שאנחנו רוצים!” צעק מנהל התזמורת. מישהו ניגש אל מאחורי הקלעים כדי לקרוא לקוננט לחזור.

כשהיא חזרה לקדמת האולם הבוחנים לא האמינו למראה עיניהם. “מה זה?!” הם ציפו לאדון קוננט, אבל מולם עמדה גברת קוננט.

המנהל המוסיקלי של התזמורת חשב שאישה לעולם לא תוכל לנגן בטרומבון. זה כלי גברי, שגברים מנגנים בו בתזמורות צבאיות, הדורש ריאות חזקות. גלדוול מסביר שמהרגע שמנהל התזמורת וחברי הוועדה ראו את קוננט, הדעות הקדומות שלהם החלו להתחרות ברושם הראשוני המצוין מהמבחן. קוננט הצטרפה לתזמורת לתפקיד טרומבון ראשון. אבל אחרי תקופה מסוימת הורדה לדרגת טרומבון שני. “את יודעת מה הבעיה”, אמר לה מנהל התזמורת, “אנחנו צריכים גבר לתפקיד הטרומבוניסט הסולן”.

קוננט פנתה לבית המשפט. גלדוול מספר שבכתב ההגנה טענה התזמורת ש”לתובעת אין הכוח הפיזי הדרוש להוביל את אגף הטרומבון”. אז קוננט ניגשה לבדיקות מקיפות במכון לחקר הריאות, והוכיחה שיכולת הנשיפה שלה הרבה מעל לממוצע. “האחות שאלה אותה אם היא ספורטאית”, כותב גלדוול. התזמורת המשיכה וטענה ש”ניתן לשמוע את קוצר הנשימה של קוננט” בביצוע לסולו הטרומבון המפורסם ברקוויאם של מוצרט, אף שהמנצח האורח בביצוע הרקוויאם שיבח אותה במיוחד. במבחן מיוחד מול מומחה לטרומבון הטיעון הזה הופרך. גלדוול מתאר שבשלושים השנים האחרונות, מאז שמסכים הפכו לנפוצים במבחנים, מספר הנשים בתזמורות המובילות בארצות הברית עלה פי חמישה.

כושר השיפוט המנוסה של מוסיקאים מצויינים נפגע בגלל דעה קדומה על נשים. כושר השיפוט המשובח של דוהרטי באיתור הפוטנציאל הפוליטי של אנשים ממבט ראשון נפגע כשהוא נתקל במראהו המפואר והמרשים של הרדינג. גלדוול מתאר בספרו כיצד כושר האבחנה האינטואיטיבי שלנו, שיכול לסייע לנו לקבל החלטות שלא יכולנו להגיע אליהן באמצעות חשיבה מעמיקה, נבלם על ידי דעות קדומות וכל מיני השקפות שאנחנו מסגלים לעצמנו בתוך החברה.

מחקר מ-2008 חקר את פעילות המוח בזמן קבלת החלטות וגילה שהמוח שלנו מבצע את ההחלטה כבר עשר שניות לפני שאנחנו יודעים על כך. מחקר חדש שהתפרסם לפני כמה חודשים גילה שאחרי הסחת דעת באמצעות משחק חשיבה פשוט של שלוש דקות, משתתפים הצליחו לקבל החלטות טובות יותר. החוקרים מסבירים שמדובר ב”אפקט החשיבה הלא-מודעת”, כלומר, פעילות חשיבתית בלתי מודעת שמאפשרת לנו לקבל החלטות מורכבות באופן טוב יותר אחרי זמן מסוים של הסחת דעת שבו איננו מהרהרים בבעיה שעלינו להחליט עליה.

חכמים דאואיסטים סינים כבר אמרו לפני יותר מאלפיים שנה שיש בנו משהו פנימי שפשוט יודע. הוא לא צריך יותר מדי זמן לחשוב או להתלבט. ואם הוא לא יודע, הוא יכול ללמוד בהרף עין, אם לא נפריע לו.

אבל האם נוכל להקשיב לו? האם נוכל לא להפריע לו? בשביל זה אנחנו צריכים להסיר את הקליפות והדעות שיצרנו במהלך החיים. הדאואיסטים קוראים לזה “לחזור למקור האמיתי שלנו”.