לפני 6 או 7 שנים, החלטתי לנסוע בספונטניות לאילת.
זה היה יום שישי בבוקר, והחלטתי מעכשיו לעכשיו לקחת חופשה קצרה.
בדרך, אני מקבל טלפון זועם מאבא שלי.
“למה אתה מבזבז דלק? לא חבל לנסוע למלון? חבל על הכסף ועל הבלאי על האוטו…”
לרגע אחד שתקתי.
מה זה עניינו? כסף שלי, רכב שלי, הזמן שלי. הכעס שלו לא היה הגיוני.
חשבתי על זה קצת, ואז הבנתי.
ועניתי לו “גם אני אוהב אותך אבא”.
לא בציניות, אלא ממש מהלב.
הוא התבלבל, כי הוא לא ממש הבין.
אבל אני הבנתי.
הוא פשוט לא יודע להגיד “אני אוהב אותך”.
הוא גדל בדור אחר, דור שבו לחשוף רגשות זה סימן של חולשה.
אז במקום להגיד, הוא מראה. וכשהוא לא יכול להראות, הוא כועס.
אז בכל פעם שהוא כועס עלי וזה לא הגיוני, אני יודע שזה סימן שאבא שלי אוהב אותי.