היה לנו שבוע מדהים לכל הדעות. קצרה היריעה מכדי להכילו, לכן אסקור בהרחבה רק חלק.
- נתחיל בנס החנוכה התורן – 412 תרנגולות שוחררו מלול הטלה, כל אחת מהן עולם ומלואו. ויותר טוב מזה – לול ההטלה הזה נסגר. כל הכבוד למשחררים של 269!
269life. 412 תרנגולות מעונות שוחררו ממחנה עבודה והשמדה, שנסגר בעקבות השחרור. כן ירבו.
עברו לטבעונות, תמכו ב-269 – אני לא חושבת שיש מישהו שלא רוצה שתעשו זאת. אירועים כמו שחרור תרנגולות צריכים להצית בנו את הסולידריות ולעזאזל כל מה שקדם לו. מה גם שסביר להניח שהביקורות, הקטילות והאיומים מצד התעשיה ועוזריהם לא יאחרו לבוא. ואנחנו צריכים להיות בצד של הפעילים.
- כמו כן, ימים ספורים לאחר החקירה הסמויה המזעזעת ברפת פיטום, ולא הכי גרועה שבהן, חזינו במיצג של החזית לשחרור בעלי חיים בלב ת”א, שדרות רוטשילד התוססות. מיצג שחיטה קורע לב, של עגל שהיה כבר מת – מה שלא מנע ממני לחוש את אותו זעם שהייתי חשה כלפי חי. הפסקול מוכר לכם מארת’לינגס (ההתניה הקלאסית כבר עבדה, ולא בשונה ממה שקורה בתפוז המכני, גם אני חשתי בחילה רק מהפלאשבק שהוא מביא – ממה שקרה בזמן שהמוזיקה התנגנה ברקע). אני עוד זוכרת, מהחלק הראשון – יריה בכלבים משוטטים. אין הבדל. מזעזע. מה היצור הזה כבר עשה, חוץ מלהיות תמים, וחסר ישע? איך זה חטא? מזעזע לתפוס שזה לא מיצג, זו המציאות! אלה לא נשים בעירום מעמידות פנים שהן בעלי חיים עם דם מזויף. זה עגל שעובר את מה שכל עגל עובר, בהבדל קטן, שהוא כבר עבר את זה. ינוח על משכבו בשלום. אני יכולה רק לקוות שבמותו יצווה לאחרים חיים. יצור אומלל שאפילו לא זכה לחזות במה שעשה. חייו היו רק סבל חסר הצדקה. סימפתיה הוא מקבל רק אחרי מותו, כשזה כבר מאוחר מדי להצטער.
שלוות הציבור וסדר היום הציבורי בהחלט הופרעו. לעוברים בשדרות רוטשילד לא משעמם לרגע בשנה האחרונה. אף אחד שנכח במיצג לא נשאר אדיש. אישה בגיל ה-40 שעברה במקום הפתיעה בנאום קורע לב, נסערת מהמחזה, בקריאה בלתי משתמעת לשתי פנים להפסיק לאכול בעלי חיים.
אם בעקבות החקירה ברפת הפיטום אנשים אמרו שהם רוצים למות, אני לא יודעת מה להגיד על זה כי לא נשאר כבר מה להגיד (הביטוי “לא ידע את נפשו מרוב צער”…אני חושבת שמתאר הכי טוב את ההרגשה), איך לתאר או עונש חמור מדי למתעללים ועוזריהם.
מאיה רג’וואן, אלמנת טרור, גם היא נכחה במיצג ואומרת שאין הבדל. אין הבדל בין דם לדם, בין סבל לסבל.
מאיה רג’וואן:
“אני, למודת צער יגון טרור ורצח, הפסיקו לרצוח תינוקות חפים מפשע, אין הבדל בין תינוק לתינוק, ההבדל הוא רק בעיניים היהירות של האנושות. כולם תינוקות של החיים!”
כל כך הרבה דברים היו אמורים להחשב טרור – דבר מהם אינו כולל שחרור בעלי חיים.
תסתכלו לתרנגולות האלה בעיניים ותגידו להן שזה טרור.
- אייל מגד כותב כתבה אמיצה ל”הגנתו” של פעיל אמיץ עוד יותר, גארי יורופסקי, כמו שצריך. ראו הארץ – יורופסקי: חסיד אומות עולם. בלתי נתפס שזה הוא שעליו יש להגן וחוטף את האש. מבין כל מה שראינו השבוע, דחיפת אדם היא לא משהו שהיה נכנס בכלל למגזין שאינו סוגני.
- אורן בן יוסף כותב שני פוסטים רלוונטיים: בין שריפת צבאים לשריפת ספרים, והאם זה מוצדק ונכון שהמין האנושי יידע ויחקור את כל שניתן לדעת?
- חוץ מזה, אני חייבת להודות, נכנסתי לדף North Amerian Animal Liberation Press Office (NAAPLO).
מדהים שאנשים בישראל לא מכירים אותו, בהתחשב בכך שגארי יורופסקי הוא אחד מהכתבים בו) על מנת למצוא חדשות מעודדות או מנחמות בקשר לילד היפה המתולתל הזה, ג’רמי האמונד (ידוע גם כמייסד של אתר לימוד ההאקינג hackthissite.org),
שנשפט לאחרונה ל-10 שנים בכלא.
האמונד, הרובין הוד המודרני, הואשם בפריצה וחשיפה מוצלחת של פרטים מזהים של 860,000 לקוחות חברת המודיעין סטארטפור בשם קבוצת ההאקרים אנונימוס, של לא פחות מ-800,000 איש.
האמונד, הרובין הוד המודרני. גונב ממתעללים ונותן למלכ”רים שנפגעו מהם, במהלך של צדק פואטי.
כמו כן, הואשם בגניבת פרטיהם של 60,000 כרטיסי אשראי מתוכה, כדי לתרום בעזרתם 700,000$ לארגוני מלכ”ר. חדשות מעודדות לא מצאתי. רק קירוב הלבבות הזה בין קבוצת ההאקרים אנונימוס לבין החזית לשחרור בעלי החיים (שצובר תאוצה וממשיך, ראו את פעולתה של אנונימוס נגד רצח דולפינים ביפן) מאפשר לשאוב ממנו עידוד. לא בשונה מרומאו ויוליה, בו את שני הגיבורים פוקד גורל טרגי ומאבדים את יקיריהם, אבל (ורבים מפספסים את זה) הסוף הוא למעשה טוב – איחוד משפחות שנולד מהטרגדיה. איחוד ראשון בהיסטוריה בין משפחת מונטגיו למשפחת קפולט שהיו יריבות בנפש (שזה קצת חמור יותר מאשר התנועה לזב”ח ואנונימוס, שעד כה רק התעלמו זו מזו באופן מתמיה ומחשיד למדי).
לראשונה: אנונימוס שמו בצד לרגע את הסיינטולוגיה והמתקפה על אתרי פורנו ילדים, והתחילו לפעול לזכויות בעלי חיים. פריצה לאתר המקדם רצח דולפינים.
- זה וקירוב הלבבות בין סלבס נוספים לבין התנועה לזכויות בעלי חיים (ראו את ביקורה של אלישיה סילברסטון, טבעונית כבר זמן רב ואף כתבה את רב המכר ההיסטרי (“התזונה החומלת”, בחוות המקלט בארה”ב, ואת מעברם של רבים וטובים ביניהם ג’יי זי לטבעונות), ובין החזית לשחרור כדור הארץ לחזית לשחרור בעלי החיים בקומיקס (יחי השת”פ גם עם אמנים) המרהיב של מאט מיינרLiberator,
על גיבורי-על שחיים במציאות.
The Liberator comics, next issue: the ALF and ELF first (re)union.
אפילו אל גור (בוקר לשעבר, למעשה, נצר למשפחה של בוקרים שהעבירו את החלקה והמקצוע מדור לדור עד לאל גור) הצטרף לחגיגה ועבר לטבעונות.
ראיון אחד על אחד עם גארי יורופסקי (מתורגם)
אחד על אחד עם גארי יורופסקי.
לפעילים, יש לי מסקנה אחת מאוד ברורה. תרגום היא עבודת קודש שחשובה כיום יותר מתמיד (בגלל זה אני מכניסה גם את האתר הזה ללימוד שפות למגזין. לימוד שפות הוא כל כך חשוב. העולם צריך להיות כפר גלובלי). רק בזכות זה אנחנו יכולים להיות אור לגויים. אור כבר קיים, והרבה – צריך רק להמשיך להפיצו ולתרגמו. לפרגן לפרוייקטים קיימים, אנשים, לפרגן. או יותר נכון, להמשיך לפרגן, כי אני עדה להמון סולידיריות – שרק תימשך. כל כך הרבה דברים חשובים קרו השבוע. אם רק 5% מהם יגיעו לתקשורת העולמית, או אפילו לבלוג נידח איפשהו באנגלית משם ניתן לחלץ את המידע, ניתן יהיה לעשות כ”כ הרבה.
אם אינכם תופסים את גודל הפער בין ישראל לשאר העולם, הנה הוא, מתוך שיחות עם פעילים במקום:
באוסטרליה אין כלום חוץ מקצת רווחה.
ביוון אין כלום חוץ מקצת עצומות לכלבים וחתולים.
בסינגפור אין כלום.
בדרום אפריקה אין כלום והקרקע עוד לא מוכנה בכלל לפעילות זב”ח. עצם הרעיון להעלות את בעלי החיים לסדר היום הוא בגדר טאבו. אנחנו נמצאים במקום מאוד יוצא דופן ביחס לעולם.
“תל אביב היא גן עדן לעומת אוסטרליה” אמר לי פעיל אוסטרלי. אוסטרליה. אני לא מדברת על איזשהו כפר נידח וחסר השכלה.
בהולנד לא ידעו כלום על תעשיות המזון מן החי עד ל-269. לאנשים היה את הדימוי של פרה רועה בשלווה באחו, וכל השאר – זה קורה רק בארצות אחרות. 269 הולנד יכלו לעבוד באופן גלוי מאוד, בגלל שהעסקים אפילו לא מרגישים מאוימים ע”י חקירות סמויות ובגלל שהמשטרה לא טורחת אפילו לטפל בגורמי זב”ח מרוב שהיא מחשיבה אותם לזניחים. את זה צריך לשנות.
עם פעילה ביפן אני הולכת לדבר ולשאול איפה הם עומדים. יש לי תחושה שאני כבר יודעת שאני לא אשמע חדשות טובות. אני שמחה שהתחלתי לדבר עם פעילים מכל העולם ולשמוע פידבקים. אני לא מבינה איך לא עשינו את זה עד עכשיו – לבדוק את עצמנו. לבדוק אם המסר עובר. לבדוק מה עם הפעילים בתפוצות, איך הם מסתדרים, איפה הם נתקעים, ומה הם צריכים מאתנו. פעילים בחו”ל צריכים יותר מעזרה של הצלב האדום. הם צריכים התגייסות המונית כדי להזיז דברים. דרום אפריקה לא עשתה כלום עד שהגיע אליה רמקו, המנהיג של 269 הולנד להזיז דברים. בהחלט ייתכן שהמצב עד כדי כך עגום שזה מה שצריך.
דרך ארוכה עוד לפנינו, רובה עוברת בהשוואת הפערים בין ישראל לעולם והבאת המהפכה מישראל אליו. כפי שסטיב בסט קרה לזה – להצית מהפכה.
ואני מסיימת בסיפור המדאיג הבא (אם לא היו לכם מספיק סיבות לרצות למות עד כה): משרד החקלאות מוזיל את מחיר מוצרי החלב. וגם אם זה סימן טוב, אסור שיעבור בשתיקה.
