אנחנו הגברים יש לנו בעיה להפגין חולשה.
נפרדים מהבת זוג ומשדרים עסקים כרגיל, פיטרו אותנו מהעבודה ואומרים שהכל טוב- הרי בין כה וכה השכר לא משהו ותיכננו לעזוב. כשאנחנו עוברים דירה אנחנו מתקתקים הכל ברמה הפרקטית. מתאמים הובלה, אורזים את הכל בלי שמץ של סנטימנטים (לעומת הבחורה שנקשרת לכל פיסת נייר שכתוב עליה לב).
שום דבר לא נוגע בנו. כל עוד יש לנו את ערוץ הספורט וקצת בירה בחיים, אנחנו מסוגלים לעבור את הכל.
אבל אז מגיע הרגע הזה שאנחנו חולים. שם אנחנו נשברים. לא מסוגלים יותר להחזיק את הפאסון הגברי שאנחנו מנסים לשמר בכל רגע ורגע… קצת צינון ואוטומטית אני מתקשר לחברה שלי במקרה הרע, במקרה הטוב יותר- טלפון מהיר לאמא 🙂 כי כשאנחנו חולים אין לנו בעיה להגיד שקשה לנו, שרע לנו, שקר לנו באצבעות ברגליים, ושאנחנו מתים מתים מתים עכשיו שיכינו לנו מרק ירקות טעים כזה עם ריח של בית וחורף.
ולמה אני כותב את זה? כי ברגעים אלו ממש אני בבית ילדותי, בחדר שבו גדלתי.. כן, כן, עכשיו זה השלב שכל הנשים מגלגלות עיניים ואומרות לעצמן שאני תינוק מגודל. אבל לפעמים כולנו ילד קטן שרק רוצה טיפול וחיבוק מאמא. החורף הכניע אותי הפעם מוקדם מהרגיל, גשם קטן וישר קיבלתי שפעת. אז אומנם נאלצתי להתמודד עם ההורים שאמרו לי לעשות חיסון וסירבתי בתוקף, וגם עם המבט העקום של אחותי הקטנה שפתאום חזרתי הביתה ואני זה שמקבל את כל הפוקוס במקומה. אבל לא משנה באיזה גיל, ובאיזה מקום נהייה בעולם- אין על הטיפול של אמא. וחוץ מזה שמותר לנו הגברים להתבכיין לא רק בלילה, אלא גם ביום (בתנאי שיש לנו אישור מחלה מהרופאה).
