מהרגע שאתה הופך להורה קלישאות פשוט מתבררות כנכונות.
במהלך היומיום אני מתנהלת, כמו על אוטומאט. למי יש זמן להכנס להגיגים פילוסופיים או לבחון חלופות?
המירוץ הזה של להספיק הכל – עבודה, זמן איכות איתה והכל תחום בלוחות זמנים מוקצבים וצפופים כדי לשמור לה על שגרה ושתספיק לישון כמו שצריך, מתיש.
שלא תבינו לא נכון, אני נהנית מכל רגע, מהרגעים הקלים ומהקשים כאחד, אבל מה שמציק לי הוא האם אני מספקת לה ילדות קסומה כמו שהיתה לי?
שגרת החיים שלי/שלנו שזורה במשפטים כמו אין לי כסף לזה עכשיו, זה יקר, אמא צריכה להספיק לסיים את הפרוייקט הזה עכשיו ודומיהם.
איני זוכרת שבילדות שלי נאמרו משפטים כאלה ולא היינו עתירי ממון. שני הוריי עבדו, אבל אמי לרוב היתה בבית בצהריים, מקבלת את פנינו, זמינה וקשובה ופנויה, פיזית ונפשית, לצרכים שלנו.
בימים שבהם אני מצליחה לאסוף אותה מוקדם מהגן, אני עסוקה כ”כ בטלפונים וראשי טרוד במטלות, שאיני באמת נוכחת. אני שם, כן ויש לזה חשיבות, אבל אני לא איתה, לא שלה. לא באמת.
ואני כ”כ רוצה להעניק לה ילדות קסומה, עם אמא שזמינה לה. אמא שתמיד שם בשבילה ואני לא בטוחה שאני מצליחה.
“צרות של עשירים” אמא שלי מכנה את ההתחבטות והתסכול הזה שלי: “יש לך ילדה בריאה, בית, משפחה וחברים. אל תהיי גרידית”.
היא צודקת אבל מכאן ועד להרגיש את זה באמת, הדרך כנראה ארוכה.
