(followed by English)
אני זוכרת שפעם חשבתי בעצמי,
יכולתי לחשוב בעצמי, לא הנחו אותי תמונות, דברים שאחרים כתבו, הערות שנכתבו על דברים שאחרים כתבו.. לא התווכחתי עם אנשים שאני לא מכירה על נושא שלא אני העלתי, לא התווכחתי בכלל.. לא תמכתי בדעה כזו או אחרת בהינף אגודל, לא הנפתי אגודלים לגבי דעות של אחרים, כי התמקדתי בדעה שלי ובמה שיש לי להגיד.
לא ניזונתי מתמונות שוטפות מוח של אנשים שמחים שיוצרות אשליה שהכול טוב אצל כולם, תמונות של חתונות ותינוקות שלפעמים נראות כמו קונספירציה לנתב את כולם לקונפורמיזם. עדכונים לגבי מערכת היחסים הזוגית של כולם נחשפת מול כולם, אוהבנו ושונאינו כאחד מפצצים באגודלים, כמו היה זה חוק בלתי כתוב שהפך לאינסטינקט. הרבה יותר קל לפרגן באייקון של אגודל מאשר להגיד את מה שבאמת חושבים.
סטטוסים שהופכים את המצב המשפחתי או הלא משפחתי שלי לנחלת הכלל, את מה אכלתי היום ומה הכלב שלי עשה היום לסיפור מרתק, עובדה שמפרגנים לי באגודלים.. ואם זה כל כך מעניין, מה הטעם בכלל לכתוב ספרים ארוכים, לחשוב על מסרים שיש לי להגיד, על משמעויות.. את הספרים בחנויות פחות ופחות קונים, אבל הלייקים אצלי בפיד רק הולכים ומתרבים.
אני זוכרת שפעם הייתי אפקטיבית,
אומנם כבר שנים שאין לי שיגרת עבודה מסודרת, או עבודה מוגדרת.. אבל החיים שלי לא סבבו סביב קופסת באגים מחושמלת עם תמונות שמתחלפות ומשפטים של אנשים שאני בכלל לא מכירה. וזה תופס את העין, ומסקרן, ויש בזה אקשן מזויף, בחיטוט הזה אחר אנשים שלא מכירים. ובלי ששמתי לב דקות הופכות שעות, שעות הופכות ימים, ימים מבוזבזים.
פעם שכנעתי את עצמי שאני כאן בעולם הוירטואלי המשותף שלנו, בשביל למצוא אייטמים לכתבות שאני עושה, היום כל אחד משתף שיש כל כך הרבה כתבות שאני יכולה לעשות, כל כך הרבה, שאני כבר לא עושה. ואייטמים שרציתי לסקר, לא רצו לשלם, הרי נהיה כל כך טרוויאלי לבזבז את הזמן.. שאלות ותשובות ועוד משפטים כולם מתקתקים כל היום במחשב, שנראה הגיוני שאבזבז את הזמן על עוד כמה משפטים ועוד כמה שעות אינטרנט, גם ככה אני מבזבזת את הזמן, אז מה איכפת לאחרים לעזור לי לבזבז את הזמן שלי?! אחר כך שכנעתי את עצמי שאני כאן בשביל שיתופי פעולה עם אנשים אחרים שבתחום שלי, אבל מרוב שיש כל כך הרבה אנשים פה ברשת, לרוב שום דבר לא נתפס. לבסוף חשבתי לשווק את ספריי דרך החברה הוירטואלית שלנו, אבל גם הספרים שלי, כמו הכלבים הנטושים, הטבעונים המטיפים, משפטי אהבה ותודעה, שותפו ונעלמו מהתודעה תוך שנייה. לכולנו יש הפרעת קשב וריכוז בזכות עודף מידע שמופיע מולנו כל הזמן, ועוד מידע שחברים צרכו או אפילו סתם עשו לייק ועכשיו הוא מופיע לנו בזוית העין בתודעה הרשתית המורחבת, בצד ימין מעל הצ’אט שגם לא יש את חלקו בלהזיז אותנו ממה שאנחנו באמת רוצים לעשות, מהחיים האמיתיים שלנו. אותו הדבר לגבי הצעות עבודה שמתפרסמות פה מול כולם, וכולם משתפים וכולם שולחים, הסיכויים קטנים, ואנחנו ממשיכים ונעלמים. גם בזירת ההיכרויות הכול הזיה אחת גדולה, לא מספיק לדעת איזה סרטים התמונה של הבן אדם שבחרנו אוהבת, גם לא איזה פוסטים כתבה, ואיפה עשתה צ’ק אין לאחרונה, זו רק דרך מוטעת מלאה בהנחות וניחושים לגבי אותו בן אדם, ואותה תמונה. בסופה של דבר זו היכרות מאד שיטחית המתבססת על שטחיות של תמונה, שטחיות שמאוד אופיינית לעולם הזה, המחשבי, ולא משנה כמה מהלב נכתוב את הסטטוסים שלנו. ואולי בעקבות ההשתפכות הזו בפייס, אנחנו מרשים לעצמנו לא להשתפך במציאות מול אנשים אמיתיים שיכולים באמת לעזור לנו.
אני זוכרת שפעם הייתי אקטיבית,
פעם כשהייתי רוצה לברר מה חדש ושונה ביום הזה, אפילו מה מזג האוויר – הייתי פותחת חלון, יוצאת החוצה, מרגישה את הרוח, מריחה את הגשם, נרטבת.. היום אני במיטה עם הפוך בודקת באייפון שנייה אחרי שקמתי, זה סטטוס שתוך רגע אשכח מי כתב, עם עדכון קצר מלווה בסמיילי עצוב: “גשם L “
פעם הייתי הולכת למפגשים בנושאים שמעניינים אותי, )ולא בנושאים שעולים בפיד בצורה שיווקית וגורמים לי לחשוב שכדאי ללכת אליהם ושזה מה שאני רוצה/צריכה), הייתי הולכת להצגות, לסרטים, לסיבוב עם הכלבים, לחברים..
אני זוכרת שפעם היו לי חברים,
ואני לא מתכוונת למספר הזה שמופיע ליד התמונה שלי בדף הצבעוני המחשבי הזה שהפך לנוף הקבוע שלי ברקע, אני מתכוונת לחברים אמיתיים. הם היו אמיתיים, עכשיו הפכו לתמונות חד מימדיות מתוחכמות, המנציחות רגע מסוים שחייב להיות מצחיק או טוב במיוחד, אבל לא כמו שאני זוכרת אותם בחיים האמיתיים שלהם.
פעם, כשהחברים שלי היו אמיתיים, בתלת מימד, היה אפשר לחבק או לכפכף לפי הצורך, שאפשר לדבר איתם ולא להתכתב, שאפשר לדבר איתם שיחות עומק, על מה שכואב ואמיתי, היום כבר אין שיחה שהיא לא למקלדת. מילים כתובות לא יכולות להחליף מילים מדוברות שנאמרות מול חבר אמיתי.
וכל תחושה שלי גם היא הופכת לנחלת הכלל, בתחילת דרכו של עידן הרשת החברתית שיתפנו רק מה ששמח, כאילו אין ייאוש בעולם. היום הכול הולך, גם סטטוס עצוב ובעיקר כועס או מתלונן. סטטוס עצוב הוא פתח לחיבוקים וירטואלים לרוב, אבל מיליון חיבוקים וירטואלים לא יעשו את מה שחיבוק אמיתי אחד יכול לעשות.
זה נפלא שכולנו חברים כאן בפייסבוק, כביכול אנחנו יכול להתאגד ולעשות שינוי, בפועל זה לא קורה.
זה נהדר שיש לי את כולכם בפייסבוק, (אני יכולה לראות תמונות ולהיזכר איך אתם נראים), אבל במציאות אין לי עם מי לדבר. אז מה זה שווה אם לא מספר גדול מאוד ולא הגיוני של “חברים”?!
אני זוכרת שפעם הייתי אנושית,
היום הכול מכני, יד נשלחת לאייפון, בודקת מה חדש שם בעולם המחשבי. עיניים נבלעות בתוך קרינת מחשב ולווינים, עיניים נהרסות ופתאום כולם צריכים משקפיים, היד כואבת מרוב שימוש במקלדת, נימול עובר בכף היד, מזרים למוח מחשבה שאולי אייפון ביד כל היום זה לא הכי בריא בעולם.. אבל אני כבר מכורה.
התריסים עדין סגורים, אני כבר שעות בעולם שלא שלי, עולם של הודעות מחשב שקיבלנו שמות חדשים יפים כמו “סטטוסים”, “פיד”, “חברים”. זוהי רשת חברתית, אז למה אני מרגישה כל כך לבד?! את הכול הסמיילים מביעים, ורק אני לא מצליחה להביע בעזרת סמיילי את הניכור שאני מרגישה עכשיו. סמיילים לא יכולים להחליף מילים!
פייסבוק, כמו שאר הרשתות החברתיות, התחילו עם המשפט “פייסבוק מסייע לך לשמור את הרחוקים ממך קרובים”, אבל מה לגבי הקרובים לך? האם פייסבוק מקרב אלייך את הרחוקים, ומרחיק ממך את הקרובים? ומה באמת נשאר לך אלה אם לא תמונה כלואה בתוך צג מחשב? אחר כך הסלוגן שלהם הפך להיות: “פייסבוק עוזר לך להיות בקשר עם האנשים בחייך ולשתף אותם”, לשתף כן, ברמה הוירטואלית, מה שחוסם את השיתוף ברמה האישית. גם הקשר הופך להיות ברמה הוירטואלית ולא ברמה האישית, כך שגם האנשים בחייך, כבר לא בחייך אלא בחייך הוירטואלים ולא בחייך האישיים, האמיתיים.
הרבה זמן שאני רוצה לעזוב, אבל תמיד בסוף מחליטה שלא, ניסיתי להגביל את עצמי בזמן, לא להיות פה כל הזמן, אבל קורה פה כל כך הרבה ובמקביל לא קורה כאן כלום. אנחנו יכולים להעלות את התודעה לאימוץ כלבים נטושים, לטבעונות, ולכל מה שחשוב בעייננו, אבל בסופו של דבר בעולם הזה עושים רק לייק או שייר וממשיכים הלאה. אף אחד לא עושה פעולה אמיתית ובא לאמץ, אנשים רק מזיינים את השכל על כמה קשה להם להיות טבעונים. אחרים מספרים כמה קשה לפליטים, או כמה קשה להשכיר דירה, אבל אני נזכרת שיש תקשורת כתובה ואינטרנטית שזו העבודה שלה. וגם אתרים ייעודיים למציאת דירה או לרכישת רכב, אתרים ייעודיים בהם אין צורך למכור את נשמתך לשטן הרשת.
אנחנו משתמשים בפייסבוק כדי להעביר את הזמן, ולא שמים לב שעובר יותר מידי זמן. אנחנו משתמשים כמו שנרקומנים משתמשים בשביל להעלות את מצב הרוח, או לשנותו, אם זה בבחנים עצמיים “מאוד חשובים” שנועדו לחשב איזה חיה היינו בגלגול הקודם, איזה נסיכה של דיסני אנחנו, או מה הגיל המנטאלי שלנו.
גם אני התמכרתי, והרבה יותר קל לי להישאר ולצחוק איתכם על בן 30 שהגיל המנטאלי שלו יצא 66, לצפות בתמונות פוטו שופ שלא הצליחו, וגם בפרסומות אדירות שכן הצליחו, אבל מה הטעם?! אנחנו משוויצים בכישרונות שלנו במקום באמת לעשות איתם משהו באמת, אנחנו זונות של לייקים ושיירים, שואלים את עצמנו מה יגידו, מרסנים ומתאימים את עצמנו למה ש”החברים שלנו” ירצו לשמוע או לעשות עליו לפחות לייק אם לא שייר.
ברור לי שתגידו שאצלכם זה לא ככה, שאתם בשליטה, ולא נסחפים לכל שטות בפייסבוק – זה גם מה שכל מכור היה אומר, אני הייתי אומרת את זה, אבל הודה באמת; אני מכורה.
הרבה זמן אני רוצה לעזוב, אבל תמיד ויתרתי לעצמי כי גם אני כבר התרגלתי וגם אתם התרגלתם לעדכן באמצעות תמונה או סטטוס, אפילו אסאמאסים בקושי יש בינינו.
אבל הפעם אני רוצה את הדבר האמיתי, גם אסאמאסים לא יספיקו לי, אני רוצה לשמוע ולראות אתכם. לא רוצה להתכתב, מיציתי. בלי התמונות והסטאטוסים השנונים והמצחיקים שלכם, ודאי יהיה לי משעמם, אני בטוחה שהגמילה לא תהיה קלה, אבל היא בלתי נמנעת.
בסופו של דבר זו הבחירה במציאות על פני מציאות וירטואלית, על פני חברים רבים ולא אמיתיים, על פני בנייה של חיים עבור הרשת, אם זה בתמונות שמצלמים בשבילה, חיוכים מזויפים שמחייכים בשבילה, שלי ושל אחרים שנלכדו בה. נמאס לי רשת! אני עוזבת.
אם תהיתם, לא טעיתם – זוהי לא הטפה, זה מכתב פרידה. להתראות עולם וירטואלי, אנא ממך עשה שכשאעזוב אותך לטובת האמת שנמצאת שם בחוץ, גם החברים שלי יחזרו להיות אמיתיים.
אוהבת אתכם וכבר מתגעגעת,
נגה (הוירטואלית, שנייה לפני שהופכת חזרה לאנושית. אין טעם להגיב אני לא אראה.. כבר מרגישה יותר טובJ
[email protected] / 0523656389
I remember that I used to think for myself
I wasn’t guided by pictures, other people’s writings, comments posted on other writings…
I didn’t argued with people I don’t know on a subject I didn’t even posted or argued… I haven’t even supported such opinion or another with the raising of a thumb. I haven’t raised any thumbs on other’s opinions because I focues on my own opinion and what I had to say. I wasn’t fed of brainwashing pictures of happy people creating the illusion that everything’s good for everyone, pictures of weddings and babies that sometimes seems like a conscpiracy to direct everyone to conformism, Updates regarding the relationship status of everyone is exposed to all, friends and haters alike bombarding us with thumbs, as if it was an unwritten law that became an instinct. It is much easier to comment without any feelings involved -with an icon than to say what you really think.
Statuses that turn your marital status or un-married status for all of us to know, and stories of what I ate today and what my dog has been doing today becomes a fascinating tale- evident by the many Likes I receive… and if it is that exciting, what’s the point in writing long tomes or thinking of messages I want to get across, meanings to convey… when the book consuming public turns thin and my Likes in my Face grows on a daily basis.
I remember once being effective
Although it’s been years since I had an organized working routing, or a fully-defined profession… my life was not about an electric box of microchips that had replaced photos and sentences made by people I don’t know. And it catches the eye, it holds false-action in this rummaging after unknown faces, without noticing how minutes turn to hours, hours turn to days, and days are being wasted.
I used to convince myself I was inside the virtual world shared by all of us, to find Items for my written articles, these days everybody shares so much that there are so many articles I can make, that I just don’t anymore. And Items I wanted to share, didn’t want to pay, because wasting time became so trivial… and more Lines are being typed all day on the computer, that it seemed logical for me to was my time on more posts and internet hours, I’m wasting time anyway, so why would people care about helping me waste my own time?! I late convinced myself that I’m here for cooperation with other people in my feed, but since there’s so many people on the net, usually nothing is being processed.
In the end, I tried to publish my books through our virtual firm. But my books as well, like the abandoned puppies, the preaching vegans, the love and hope posts, were shared and forgotten in a second. We all have Attention Deficit Disorder thanks to the information fluc manifested to us at all times, and more information that friends have purchased or even just Liked and is now appearing in the corner of our widened-virtual eyes, on the right side above the facebook chat which has its own purpose of deflecting ourselves from what we should really focus on; our real lives.
The save goes to job offers commercials in front of everybody, that everyone shares and send, though the odds are slim, we move on and fade away. It is also a mirage in the dating scene. It’s not enough to know which films this profile-pic has Liked, nor which posts it made, or where it checked in lately. It’s just a method of guessing and assuming about that person and that picture. In the end, meeting a person is superficial, basing on a superficial pic- superficiality which is parallel to the world we now live in. and despite how we post from our hearts, and perhaps because our weeping on facebook, we allow ourselves not to weep and be open and honest in reality to the people that can actually help us.
I remember that I used to be active,
Once when I wanted to know what’s new and different today, even the weather- I’d open a window, walk out, feel the wind, smell the rain, and get wet.
Today I’m in bed, checking my Iphone a second after I got up, reading a status I would soon forget who wrote, with a short update accompanied with a sad-smiley-face – “rain L”
On not on issues picked up on the Pad in a marketing form making me think I should go (I used to go to meetings on subject that interest me).
I would go to movies, I used to travel a lot.
I remember that I used to have friends
And I don’t mean that number that appears beside my photo in that colorful computerized background that turned into the permanent landscape of my background, I mean Real Friends. They were real, but now they turned into sufisticated one-dimentional progiles that commemorate a single moment that must be funny or especially great, but not like I remember them in their real lives.
Once, when my friends were real, in 3D, I could embrace or slap them accordingly. I could talk to them instead of Chat, and converse on what is painful and real. Today there isn’t a conversation unfit for the keyboard. Written words cannot replace what is spoken to the face of a true-friend.
Every emotion I have is for everyone to know, but non of it feels deep. and sad emoyions are less poplar, breaking this fake happy web-world we in.
When the age of social-media began, we shared all that is happy, as if the world is without despair. Today everything goes, even a sad status but mainly just an angry one to complain with. A sad-status is a doorway for virtual-hugs mostly, but a million virtual hugs won’t do what a real hug can do.
It’s great that we’re all friends here on facebok. In theory, we can rise together and make a difference, but it doesn’t happen.
It’s great that I have you all on facebook (I can see photos and recall what you look lie) but in reality, I have no-one to talk to. So what is the importance of a big unreasonable number of “friends”?
I remember that I used to be humane.
These days, everything is mechanic. A hand reaches for an Iphone, checks what’s new in the computerized world. Eyes drown in a screen’s radiance and sattelite’s, and gets ruined until suddenly everybody needs glasses. The hand hurts from extensive use on the keypad, in the palm, channels to the mind the notion that an Iphone in the hand all day is not the healthiest thing in the world… but I’m already addicted.
The blinds are still closed, and I’m knee-deep in a world that isn’t mine, a world of text messages about how we got new pretty names like “status”, “pad”, “friends”. This is the social network! So why do I feel so alone?! Every expression is expressed with icons, and only I fail to express the coldness I feel with a smiley-face. Smilies cannot replace words!
Facebook, like other social netweorks, started with the slogan “facebook allows you to keep close those who are far” but what about those who are already close? Does facebook closes the distant and shuns the near? And what does that leave you with, besides a picture locked in a screen? The slogan should have read: “facebook helps you get in touch with the people in your life and share with them” – Share, yeah, on the virtual elevel, which blocks sharing on a personal level. The connection too becomes virtual and unpersonal so that the people in your life are no longer in your life but in your virtual existence.
For a long time, I wanted to quit, but I end up deciding not to. I tried to limit my time, and not be here constantly, but so much happens around here while also nothing happens here. We can raise awareness for adopting stray dogs, being vegan , and everything that matters ot us, but in the end, this is a world where we just Like, Share and move on. Nobody does a real action and comes to adopt. People just bullshit on how hard it is to be vegan. Other talk about the hardship of refugees, or the difficulty in renting a place, but then I recall that there’s a written medium for that purpose. There are sites made to find an apartment or rent a car, designated web pages where you don’t need to sell your soul to the net-devil.
I’ve wanted to quit for a long time, but I always excused myself because I’ve gotten used to it as much as you got used to update with a photo or a status. We don’t even share text messages between us anymore.
But this time I want the real thing, and SMS won’t be enough anymore, I want to hear and see you. I don’t want to chat, I’m done with it. Without pics and witty posts, I would probably get bored, I’m sure rehab won’t be easy, but it is inevitable.
When all is said and done, it’s a choice of real-life over virtual escapism, fake friendship requests and building a life for the net; weather it’s in the photos we take for it, fake smiles you give to it, of mine and others trapped inside of it.
I’ve had it, net! I’m leaving
If you are still wondering, you’re not mistaken- it is not a preaching, it is a goodbye note:
Goodbye digital world. Please help my friends back to reality, once I leave you for the truth waiting out there somewhere
I love you, and I miss you already,
Noga
(the virtual, a second before materializing into humanity.)
No point in commenting, by the time you read this, I won’t be able to see it
But I’m feeling better alreadyJ
If you do live abroad and like to keep in touch, here is my email: [email protected] , If you live at the same country I live you can call and see me: 0523656389
