אחרי שקראתי את הטור הנבזי שכתבת בסוף השבוע ב”מעריב,” נשבעתי שלא אגיב לך. הרי התגובות מזינות אותך, מבטיחות את המשך הפרסום של דבריך. אבל המחשבה על הדברים שכתבת, ולא פחות מכך – על התגובות המזעזעות בטוקבקים לטור שלך, באתר NRG, הדירו ממני את מנוחתי.
את נבלה גדולה, לינור. ואת יודעת את זה. אני רק לא מבין למה את כל כך נהנית להפגין זאת ברבים. אשאיר את זה לך, בתקווה שאת נעזרת במטפל/ת טובים, שיבהירו לך מה התבנית העומדת מאחרי זה. כדאי לך. כשאני איבדתי עשתונות ופרסמתי שיר מסוכן, למדתי מה עומד מאחרי זה, וגם התנצלתי בפומבי.
תחת זאת אומר לך כאן כמה דברים, שאת יודעת אותם, אבל המגיבים לך והתומכים בדעותיך כנראה לא יודעים.
עירית לינור: “כמו כולם, גם אני אוהבת ילדים. כמה אני אוהבת ילדים? עד כדי כך שאני מאמינה שהם בני אדם, ולכן אסור למכור אותם. גם נשים אני אוהבת, ולכן אני חשה הסתייגות מובנת אם משתמשים בחלקים מגופן, תוך סיכון בריאותן וחירותן, כדי לייצר ילדים למען הזולת. באשר להתקדמות טכנולוגית – אני בעד, עד לשלב שבו היא עוקפת את המוסר. שוק חופשי זה להיט, עד שהוא קובע שאפשר לקנות ולמכור כל דבר. נגיד ילדים ונשים”. לטור ב-NRG.
פונדקאות בכלל, וכזו של הומואים בפרט, איננה סחר בנשים או באיבריהן. אומר לך מהו סחר בנשים. לבוא לעיירות המוצא שלך במזרח אירופה, לשכנע הורים מוכי דלות ואנטישמיות לתת לך את בנותיהן הרכות כדי שתעבודנה בבתי יהודים אמידים בבואנוס איירס או תינשאנה להן, זה סחר בנשים. לארגן לנערות הללו אונס קבוצתי על הספינה בדרך לארגנטינה, זה סחר בנשים. להצעיד אותן עירומות כביום היוולדן על במת עץ בבר עמוס אנשים, כדי שהסרסורים והמאדאמות שלהם יוכלו לבדוק את הסחורה ולבדוק את מי כדאי לקחת, זה סחר בנשים. להעסיק 60-80 נערות יהודיות בכפייה במשכב עם 30-40 גברים ביום תמורת שני פסו, בלי להעניק להן טיפול רפואי, ולתת להן לגווע מחולי, מרעב, מיאוש ומאומללות, זה סחר בנשים.
לפנות למרפאה בהודו, ודרכה להגיע לתורמת ביצית ולפונדקאית, ששתיהן זקוקות לכסף כדי לממן את החינוך של ילדיהן ולהבטיח את שלומם ואת בריאותם, זה אינו סחר בנשים. לשלם רבע מליון שקל שאין לך, למרפאה וגם לתורמת ולפונדקאית, מתוך כמיהה עמוקה לילד, וידיעה שבלעדיו אין תכלית לחייך – זה אינו סחר בנשים. ואת יודעת זאת היטב, לינור.
למה, אם כן, את כל כך נחרצת במאבקך נגד הפונדקאות לגייז? ולמה בילי מוסקונה לרמן כמוך, ועוד כמה נשים הקוראות לעצמן פמיניסטיות? זה די ברור. אתן חניכות של תפיסות המגדר והאנטי קוליניאליזם שהתפתחו בשלושת העשורים האחרונים באקדמיה במערב.
התפישות הללו רואות בחברה המערבית חברה פטריארכלית ובגבר העומד בראש התא המשפחתי יצור פטריארכלי, על פי רוב לבן ועשיר, המנצל את אשתו ואת סובביו למען צבירת כוח והון והנצחת כוחו של המעמד הגברי.
אבל התפישות הללו, שאף אני למדתי אותן והשתמשתי בהן בכתיבתי, הופכות לבעיתיות, שעה שהן מובילות אותן ושכמותך להקצנה מחשבתית, שאין מאחריה שום שכל.
הגברים ההומואים הישראלים היוצאים למסע פונדקאות בחו”ל, והלוואי גם בארץ, אינם הגבר הלבן המנצל את האישה המדוכאת בעולם השלישי. הם בעצמם בני מיעוט נרדף ומנוצל, מנושל ומופלה. על פי רוב גם אינם עשירים גדולים. אני מכיר יותר מדי מקרים, מלבד זה שלי עצמי, של גברים שנכנסו למשבר כלכלי עמוק, איבדו דירה ומכונית וירושה, רק כדי להביא לעולם את ילדיהם.
הגברים הללו הם לא נצלנים. להפך. הם ההישג הגדול ביותר של מהפיכת המגדר והפמיניזם. אבל אתן, הרואות בעצמכן פמיניסטיות ליברליות, כלל אינכן מסוגלות לראות זאת. אינכן רואות, שהגבר ההומו ההופך להורה לבדו, או עם בן זוגו, נהיה בעצם אמא-אבא, מקבל על עצמו במלואם את שני התפקידים המגדריים הקבועים והמאוסים בקבעונם בחברה האנושית – לגדל את הילדים, לטפחם, לדאוג לרווחתם הרגשית, הפיסית והכלכלית כאחד.
בכל חברה מתוקנת, עם תנועה מגדרית ואנטי קולוניאליסטית חכמה, היו מתברכים בבייבי בום ההומואי הישראלי. הרי גל הילודה הזה, שהוא רק בראשיתו, עושה מהפכה גמורה בתפישות המגדר בחברה הישראלית, בתפיסת המשפחה, בסטטוס קוו השקרי בענייני דת ומדינה. החלוציות המדהימה שלנו משנה לא רק את חיינו וחיי ילדינו, אלא את טבעה של החברה הישראלית.
את אינך רואה כל אלה, כי התפיסות שסיגלת לעצמך מעוורות את עיניך ומערלות את ליבך. ואת שבה ומבטאת את דעותיך החשוכות, אם מצורך לתפוס כותרת, לשמור על מעמדך השנוי במחלוקת כאשת תקשורת, ואם מצרכים רגשיים שמוטב לך לבררם.
לא הייתי בכלל טורח להגיב לך, לולא היה מדובר כאן גם בשלום בניי, ובעולם שהם גדלים אליו. יותר מדי סיפורים מגיעים אלי, על ילדים של הומואים, שאבות, בעיקר אבות, של חבריהם בגן, לא מרשים לילדיהם ללכת אל בתיהם, שמא יינגעו באיזה נגע. יותר מדי סיפורים מגיעים אלי, על אי הבנה של סגלי חינוך, כבר מן הגיל הרך, את מבני המשפחה המיוחדים שלנו.
החושך הזה נוגע בחיי ילדינו, בשלומם ובעתידם. וזה משהו שאינני יכול לעבור עליו לסדר היום.
שלא לדבר על התגובות החשוכות (התומכות בדעותיך) שאת מעוררת.
עצרת פעם לחשוב מה קורה, כשאחד הקוראים או הקוראות שלך פוגש בילדים שלנו בגן או בבית הספר?
האמיני לי, לינור, לו היה לי כסף, הייתי תובע אותך לדין בגין הסתה, ולא מסתפק בזה – גם מגיש תביעה נגד “מעריב” ו”NRG,” על שהם מאפשרים לטוקבקיסטים חשוכים כמוך לפרסם דעותיהם ברבים, ואינם מוחקים את דברי הנבלה שלהם מיד מן האתר.
אני מקווה שמישהו בעל ממון יעשה זאת תחתיי.
אל תטרחי לענות לי. אין לי שום כוונה להידבר איתך מעבר לזה.
אני יכול לומר לך רק דבר אחד. אני מתבייש מאוד על כך, ששנינו נקראים סופרים.
פורסם בפרופיל הפייסבוק של אילן שיינפלד. תמונת השער: מתוך קמפיין של Mamas & Papas בבריטניה
