קשה להאמין שהיו זמנים, אך לפני כמה עשורים, בהם יוצרים בלטו בזכות כשרונם, ללא יחסי ציבור או מכונה שיווקית שקידמה אותם. בימי התום התקשורת הייתה שם לתעד רגעים אנושיים אמיתיים, לא דמעה מזויפת או קרב צעקות מודע לעצמו ולמצלמות. קשה להאמין שלפני הריאליטי הייתה מציאות.
בערוץ היוטיוב של ארכיון המדינה פורסמה היום רגעים נדירים מהשיחה הזו משנת 1966. זו הקלטה של עיתונאי מ”קול ישראל” שצלצל לסופר ש”י עגנון ובישר לו על זכייתו בפרס נובל לספרות. עגנון טרם קיבל בזמנו את הידיעה הרשמית, והתחנן בפני העיתונאי שלא לפרסם דבר עד שתתברר אמיתות הידיעה.
נוית בראל, עורכת ספרות המקור של “ידיעות ספרים”, כתבה על כך בפרופיל הפייסבוק שלה:
“האזינו, האזינו והתענגו, התענגו על העברית האשכנזית היפה של האיש. ניסיתי לתמלל את משפטי המפתח, שמעידים על מה שעגנון שם במרכז חייו. ‘בשבילי לכתוב עמוד אחד בלשון הקודש בלי שגיאות חשוב לי מכל הפרסים שבעולם. את זה אני אומר לך באמת ובתמים. אני מודד את עצמי באופן אחר. לא לפי פרסים ולא לפי כבוד. אם אני זכיתי לכתוב עמוד אחד ואני אומר “כך זה כותבים בעברית”. אתה יודע שיש בעברית צרה גדולה. מה שיכולים לכתוב בכל הלשונות לא יכולים לכתוב בלשונו של משה רבנו. ויש עברית שהכל כותבים עברית – וזה לא עברית. לי יש מדד אחר לכל סולם הכבוד שבעולם. אין שום כבוד שבעולם שאני רוצה בו. אני לא רוצה ביזיון כמו שאני לא רוצה למלא את ביתי בדברים יתרים כך אני לא רודף כבוד. אבל זלזול אינני רוצה. כל מאוויי היא לכתוב עברית ואני מוסר את נפשי על זה. ולצערי, לצערי יש לי הפרעות כל יום מדברים חיצוניים ממש'”.
הפרס הוענק במשותף לעגנון ולמשוררת היהודייה נלי זק”ש (הענקת פרס נובל לספרות במשותף לשני זוכים היא אירוע נדיר למדי, והוא נשנה מאז רק פעם אחת). כאשר הגיע לביתו שר החינוך והתרבות זלמן ארן לבשר לו על החלטת ועדת הפרס, הגיב עגנון בחוסר אמון ואמר “עורבא פרח”.
ש”י עגנון. מתוך אוסף התצלומים הלאומי
