בימי ילדותי היה נהוג להשתמש בכל מיני קלטות אנלוגיות לשמירה על מדיה. היו לי אולי מיליון קלטות VHS עם פרקים של ״צבי הנינג׳ה״ וטריליון קלטות אודיו עם אלבומים של משינה. החוק הראשון לטיפול בקלטות האנלוגיות האלה היה לשמור עליהן טוב טוב, כי ככל שמשתמשים בהן יותר ככה שוחקים אותן והאיכות הופכת לפחות טובה.
נהוג לחשוב שבעולם הדיגיטלי העניין הזה של ירידה בהאיכות חלף מהעולם, אבל במציאות זה לא כל כך נכון. אמנם סיגנל דיגיטלי, מטבעו, לא מאבד מאיכותו, אבל מכיוון שאנחנו כמעט ולא צורכים תכנים דיגטליים ״טהורים״, אלא כאלה שעוברים כיווץ ועיבוד וקידוד, בהחלט יש ירידה כזו.
הווידאו למעלה (שקיים כבר מ-2010 אך צבר פופולריות מחודשת בימים האחרונים) הוא הוכחה לכך: הבחור החביב שמצולם שם צילם את עצמו בחדר, ואז העלה את הסרטון 1,000 פעמים מחדש ליוטיוב. בכל פעם הוא הוריד את הסרטון מיוטיוב בחזרה למחשב שלו, העלה מחדש וחוזר חלילה. המטרה שלו היתה אמנותית: להראות כיצד הסיגנל הדיגיטלי מתעוות עד שלא נותר זכר לדימוי המקורי של הפרצוף והסאונד שלו.
וזה עובד. האנושיות מתחילה להעלם עם הזמן והקול הופך למתכתי ומפחיד. בסוף אמנם אפשר עוד לזהות שמדובר בבן אנוש שצילם את עצמו, אבל חוץ מזה אי אפשר ממש להבין את המילים או לזהות תווי פנים.
קריפי. אולי עדיף בכלל לחזור ל-VHS.
דרך Know Your Meme
