דב לאוטמן, מבכירי התעשיינים בישראל וחתן פרס ישראל בתחום מפעל חיים על תרומה מיוחדת לחברה, מת אתמול (שבת) בגיל 77. לאוטמן, שסבל מניוון שרירים, היה הבעלים והיו”ר של חברת הטקסטיל “דלתא”, העסיק אלפי עובדים והקדיש חלק ניכר מזמנו לפעילות ציבורית וחינוכית.
ב–1967 הקים לאוטמן, יחד עם משקיע צרפתי, את מפעל “גיבור” בקרית שמונה ומונה למנהלו. “מפעל ‘גיבור’ הפך מהר מאוד למעסיק הגדול בקרית שמונה. כעבור שמונה שנים הקים בכרמיאל את מפעל “דלתא” להלבשה תחתונה עם כמה מאות עובדים ב–1975, והפכה בהמשך לאחת החברות הגדולות בעולם בתחום ההלבשה התחתונה והגרביים, עם מחזור שנתי של כ–700 מיליוני דולרים. בשנות ה–80 היה לנשיא התאחדות התעשיינים וליו”ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בישראל.
ב–2003 התפרצה בגופו של לאוטמן מחלת ה-ALS, שמתבטאת בניוון שרירים עד כדי שיתוק. סיפור חייו תואר בספרו הביוגרפי שנכתב על ידי כרמית גיא, “דב לאוטמן לא מרים ידיים”, בהוצאת כנרת זמורה–ביתן דביר. בספר הוא מתאר גם את רגע גילוי המחלה: “הסיפור התחיל באי נוחות בשריר הכתף הימנית. חשבתי שמדובר בדלקת בשריר שתעבור עם הזמן, אבל חלפו שבועות וחודשים והתחושות לא נעלמו ואף החמירו. אל הכתף הימנית הצטרפה גם יד שמאל. התקשיתי לקפל את האצבעות”.
בהתייחסו לחשש מהמוות, אמר לאוטמן: “לא השקעתי דקה בלחשוב על הסוף. אני חושב מה אני רוצה לעשות ולהספיק. לא שהסוף לא מטריד אותי, אבל כשהוא יבוא, הוא יבוא”. עוד הוסיף: “אני אדם ריאלי, מעשי. יש לי דיאלוג ממושך עם המוות…אולי דווקא בגלל המחלה קיבלתי את מותה של רחל’ה, אף על פי שהוא היה מכה רצינית. רק מחשבה אחת מנחמת אותי: אולי עדי ורחל’ה יושבים שם למעלה וצוחקים”.
הסרטון מעלה מתעד את הנאום שנשא לאוטמן בהרצאה לכיתת המצטיינים של הקריה האקדמית אונו כשהוא מתקשה לדבר. הנה מבחר ציטוטים מהנאום:
“אני אופטימיסט ולכן החזון שלי יהיה אופטימי. אני לא רוצה שתאמרו: תראו את הנאיבי הזה, במה הוא מאמין שיכול לקרות. תרשו לי במספר דקות לתאר את המציאות. אני לא מתכוון לדבר על האיראנים. אני מוטרד מהחברה הישראלית. הפערים בחברה הישראלית מסכנים את קיומנו יותר מהאיראנים והחמאס והחיזבאללה כולם יחד. רבותיי, קשה פשוט לתאר מה המצב של החברה הישראלית. אנחנו מקום אחרון בחינוך במדינות ה-OECD וזה בלי החרדים. אנחנו בין המקומות האחרונים במעמד העוני בין מדינות ה-OECD. לא יעזור לראש הממשלה שיגיד בלי הערבים והחרדים. אנחנו מדינה חזקה מבחינה חברתית שאין בה פערים.
“יש כאן פערים מסוכנים מאוד גם בלי שכוללים את הערבים והחרדים. יש פערים מדאיגים מאוד בין העשירות העליון והשישי. המחאה בקיץ לא הייתה של העשירונים התחתונים. היא הייתה של המעמד הבינוני. ילד שנולד באופקים מקבל מכספי ציבור 60% ממה שמקבל ילד ברמת אביב לחינוך. זה מכספי ציבור בלי להזכיר את העובדה שכנראה ההורים ברמת אביב הם משפחות יותר משכילות. 25% מהבנים בישראל הגיעו לגיל 18 ולא למדו מימיהם אנגלית וחשבון ומדעים. חלקם הם מהקבוצה שמכללת קריית אונו עושה תפקיד חברתי מדרגה עליונה שמלמדים אותם מקצועות חיוניים באוניברסיטה. אני מדבר על החרדים.
“מדברים על חוק טל שיחייב אותם לצאת לעבודה. איזו עבודה יעשו אם לא ידעו אנגלית או חשבון? הפערים הם גם כלכליים וגם חינוכיים. הגאווה שיש לנו נובליסטים יותר מכל אחד אחר היא נכונה לגבי הדור שלמד בבית הספר בשנות ה-40 וה-50. כשאני למדתי בעממי יותר משני שליש מהמורים שלי היו בעלי תואר דוקטור. מערכת החינוך הציבורי בישראל במשבר קשה מאוד. על דעת כל החוקרים בעולם וגם בישראל הדרך היחידה לסגור פערים היא באמצעות חינוך. אז יש עוד דברים חשובים שקשורים בדיור ובעוני אבל מבחינת בסיס, תיקון הבסיס זה להשקיע בחינוך. יש לנו 130,000 מורים. אלה לא המורים של שנות ה-50′. אין לי טענה אליהם. זו המציאות. גם המורים המשכילים אין להם את המוטיבציה להשקיע כל כך הרבה בילדים. אחד ל-10 אתה מוצא מורה שבאמת משקיע בילד, שיושבים אצלו בכתה ומקשיבים לו, אז תגידו בצדק: בסדר, מה גילית לנו. אפשר לתקן את החברה הישראלית אם זה מותנה בתיקון מערכת החינןך?
“תגובתי היא כן. לא מפני שאני אופטימי אלא משום שאני ריאליסט. אם הפוליטיקאים הישראלים יתחילו לדאוג למדינה ולא לעצמם. אני לא מתכוון לדברים לא חוקיים אלא לכך שאם יקומו בבוקר וישאלו את עצמם מה אני צריך לעשות למען המדינה ולא יבדקו את עצמם בסקרים. כמעט ואין כאלה. אני מתכוון גם לאלה שפועלים לא מכל הלב.
“למה אני חושב שאלה הדרכים הנכונות. תנועת “הכל חינוך” קמה לפני ארבע שנים על ידי קבוצה של אנשים שאכפת להם ממה שקורה. זו תנועה לוביסטית ששמה לעצמה כמטרה להשפיע על ממשלת ישראל וכנסת ישראל לחולל שינוי במערכת החינוך. הגשנו בכנסת באמצעות חמישה חברי כנסת חוק אחריות המדינה למערכת החינוך. החוק מציע תקצוב דיפרנציאלי. בית ספר של ילד בירכא או אופקים יקבל 40% יותר מבית ספר ברמת אביב. סעיף של מיליארד שקל. סעיף 2 אוסר על אפליה דתית, עדתית, גיאוגרפית או אחרת. זה פשוט בושה שמנהלי בתי ספר מחליטים לקבל ילד בגלל שהוא אתיופי או שהציונים שלו לא מספיק טובים ופוגע בסיכויים של המנהל להציג את בית הספר עם ממוצע ציונים גבוה. סעיף שלישי קובע סל לתלמיד. סעיף רביעי מחייב בית ספר בלימודי ליבה אם הוא רוצה לקבל תקציב ממשרד החינוך. בית ספר שלא ילמד עברית, ערבית, חשבון ומדעים לא יקבל תקציב מהמדינה. הישיבות התורניות יצטרכו להחליט אם הן רוצות כסף עליהן להתחיל ללמד. מצדי שיהיה להן בית ספר תיכון ליד הישיבה. או שלא יקבלו כסף”. (שר החינוך הנוכחי, שי פירון, הוא מנכ”ל תנועת “הכל חינוך”).
“אין זכות קיום למדינה הזו אם היא לא חלק מהעולם המערבי. להיות עוד מדינה יום תיכונית – אני מנחש שזה לא החזון של 90% מהיושבים בחדר. אפשר להגיע ליעד שב-2020 נגיע לחברה חזקה יותר עם פערים מצומצמים יותר וגם קרובים להסדר, לא אני לא רוצה לומר הסדר שלום. העניינים החינוכיים ובעיית הדו קיום יכריעו את איכות החיים בחברה הישראלית”.
