הצלם רועי שפרניק מקדם אג’נדה טבעונית מובהקת ולא מתייפייפת. בפרויקט “קירות שקופים” הוא מטיח את האמת הקשה בפניהם של אוכלי הבשר ומנסה לגרום להם להיישיר עיניים למציאות ולראות את הקשר הישיר בין השניצל על צלחתם לבין ההרג שמתחולל בבתי המטבחיים. הרג שיש מי שמסביר אותו ככורח, ברירה טבעית או תוצר של עליונות האדם המודע. בפרויקט שפרניק מעביר את המסר כי רק חוסר מודעות ואובדן רגישות מוחלט גורם לאדם להתנהג כך ולפיכך כל נימוק המצדיק את תעשיית הבשר על בסיס עליונות כושל מיסודו. בלשונו:
“בפרויקט זה אני מגיש לכם את האמת כפי שהיא. בלי מניפולציות, ללא אינטרסים פשוט את האמת. מנגנון ענק של תעשייה אכזרית, שמגלגלת מיליארדי שקלים בשנה רק בישראל. וכמובן שכל זה על חשבון נשמות שנמצאות במסע בדיוק כמונו, גם אם הן במיקום או דרגת תודעה אחרת. אנו מעדיפים לנצל ולשעבד אותן. אכילה של בעלי חיים מזיקה מכל בחינה אפשרית: צער בעלי חיים, אקולוגית, בריאותית, נפשית ורוחנית.
“את כל עובדות אלו מנסים למסך חברות ענק: תעשיית הבשר, מועצת החלב, מועצת הלול ובעלי אינטרסים נוספים שמתפרנסים מפגיעה בבעלי חיים…מבחינתי זו חובה מוסרית להביא לידיעה את האמת שכל כך מנסים להסתיר. אף אחד לא מכריח אתכם מה לאכול, אבל לפחות תיהיה לכם הידיעה של כל ההשלכות בדרך”.
בעיני דווקא התמונות של בית המטבחיים הנטוש מצמררות הרבה יותר מתמונות השחיטה ותיעוד פרות ועגלים רכים מפוחדים לפני שחיטה. משום שהנפש מתגוננת במיסוך רגשי מפני תמונות זוועה ואילו החלל הריק בתמונות בית המטבחיים הנטוש זועק יותר לשמיים.
“תא עקידה: בתא זה, נלחצות אל גופן ואל ראשן, זרועות התופסות אותן בכוח. לאחר מכן הן נהפכות יחד עם התא ב-180 מעלות, ובעודן מוחזקות כך נחתך צווארן והן מדממות עד אובדן הכרה. כן, על מנת לשחוט את בעלי החיים הם מוכנסים, כשהם בהכרה מלאה ולעתים גועים באימה,לחץ הדם גואה, העורקים מתפוצצים, במצב זה הם מוכנסים בכח למתקן הקרוי ‘תא עקידה’, הם מריחים את המוות והדם למרחוק ומנסים לנוס על נפשם, וכמובן שהם לכודים”.
תמונת הכותרת: “עגל מפוחד במיוחד מלא חרדה. לא הייתי בטוח אם הוא חולה כי הוא היה שונה מהאחרים. העיניים שלו..הן לא יוצאות לי מהראש. מבט מבועת, ניסיתי להתקרב אליו אבל הוא השתין בלי הפסקה וזז באי נוחות בתא הקטן שהוא היה סגור בו”.
