הרשתות החברתיות והאינטרנט בכלל הוכיחו את עצמם כמקום מועיל לשיווק. בהרף עין ראינו אנשים אלמוניים הופכים לשם דבר, והכל באמצעות המדיה החדשה והאפשרויות שהיא מציעה.
מצד שני, תמיד נראה שאנחנו מופתעים מזה שיש אנשים שינסו למצוא את הדרך הקלה והקצרה ביותר להתפרסם. אנשים שינסו לנצל את המערכת במודע כדי לקבל תשומת לב.
באופן אירוני, ברגע שמישהו כזה מופיע, ותשומת הלב מופנת אליו באמצעות ביקורת שלילית, הוא מקבל את מה שהוא חיפש. לעלוקת היחס לא אכפת איזה סוג של יחס היא מקבלת, כל עוד היא מקבלת אותו. וכמו תמיד, איפה שיש אדם שרוצה יחס באופן נואש, יהיו כאלה שיתנו לו אותו.
אתמול נתקלתי במקרה בלינצ’טרנט (לינץ’ אינטרנטי) שעשו לסטנד-אפיסט בשם יניב דויטש, שניסה להכריח אנשים לשתף סרטונים שלו ברשת, כדי שהוא יתפרסם. הוא טוען שהוא מצחיק, שהחומרים שלו נהדרים, ושכל השנאה כלפיו נובעת מקנאה.
לא צריך להתעמק יותר מדי בצפייה בחומרים שלו כי: ראשית, זה מסוכן לבריאות, ושנית, מספיק רק מבט חטוף כדי להבין כמה הוא באמת לא מודע לעצמו או לסביבה שלו, וכמה הוא לא מבין בקומדיה. בהופעות הוא מנסה לזעזע בכוונה עם בדיחות על נושאים כמו אונס,רצח, או השואה, אבל כנראה שהוא פספס עניין שולי אחד בבדיחה. את הקטע שבו היא אמורה להיות מצחיקה.
הדיאלוג הבא לקוחים מתוך סרטון שלו ביוטיוב שכותרתו היא “למה יניב דויטש לא אוהב את אדולף היטלר”:
דויטש: “יש אנשים שטוענים שהשואה מוכיחה את זה שאלוהים לא היה קיים. ואני חושב שזה נכון כי אם אלוהים היה קיים, השואה הייתה מצליחה”.
איש בקהל: “מה?”
דויטש: “אמרתי שאם אלוהים היה קיים השואה הייתה מצליחה. להגיד את זה עוד פעם? לא, פעמיים זה מספיק”.
וזהו. זו כל הבדיחה. הוא לא בונה אווירה לקראת פאנץ’ שעשוי להגיע בהמשך, זה הפאנץ’. שורה אחת מעורפלת, שלא מכילה בתוכה שום מסר, ולא הגיעה אחרי שום הקדמה שתבהיר אותה. הוא מנסה לזעזע בכוונה עם אזכור של השואה, ונכשל בצורה מעוררת רחמים. באיזשהו מקום הוא כן מצליח ליצור תדהמה, כי הכתיבה שלו נוראית.
נניח ואחרי אותו משפט הוא היה מבהיר למה השואה הייתה מצליחה אם אלוהים היה קיים. או שהוא יכול היה להסביר למה הוא מתכוון במובן “הצלחה”. או שהוא היה משתמש בשורה הזו בתור פאנץ’ ליין להקדמה שהוא נתן מקודם. אז זו הייתה יכול להחשב כבדיחה במופע סטנדאפ. במקום, אנחנו מקבלים אמרה לא מובנת וריקה מתוכן שנזרקה לאוויר ללא הקשר.
וזו אפילו לא הבדיחה הכי גרועה שלו. ההופעה שלו מלאה ב”פנינים” כאלה שמוכיחות שאין לו יכולת להעביר מסר כמו שצריך. אין לקטעים שלו מבנה, אין לו הבנה בסיסית איך פועל פאנץ’, והתזמון הקומי שלו לוקה בחסר. אם אני הייתי במקומו, הייתי פורש, ולא חוזר עד שארכיב מופע קומי בעל קישוריות ורצף.
אך אם זה לא מספיק, הוא מגן על הקטעים העלובים האלה כאילו הם היו ילדיו. הוא משתלח באנשים שמבקרים אותו (די בצדק) על חוסר היכולות שלו כסטנד-אפיסט. במקום ללמוד מהטעויות שלו ולהודות שטעה, הוא טוען שכל מבקריו (רבים ככל שיהיו) פשוט לא מבינים הומור טוב מהו.
הדרך שבה הוא מגן על הסרטונים שלו דומה מאוד למופע שלו. מעבר לזה שגם היא תלושה מהמציאות, לא משעשעת, ומורכבת מנושאים שחוקים שחוזרים על עצמם, גם היא מתיימרת להציג אותו כבן אדם מצחיק ואינטיליגנט. כפי שבוודאי ניחשתם, היא מוכיחה בדיוק את ההפך.
בנוסף, יש לו אובססיה מוזרה לפסיכומטרי. אולי בגלל שזה ההישג היחידי שלו בחיים, ולכן הוא מרגיש צורך לדחוף אותו לכל מקום אפשרי. וזה עוד משהו שלא הבנתי בטיפוס ההזוי הזה. למה לעזאזל הוא ניסה להפוך את ציון הפסיכומטרי הגבוה שקיבל להוכחה שהוא מצחיק? איך הצלחה במבחן, שלא מודד בשום חלק שלו הצלחה בסטנד-אפ, יכול לשמש כפרמטר לאותו תחום? זה כמו לבוא לזמר ולהגיד לו: “אתה חושב שאתה יודע לשיר? תגיד, כמה קיבלת בבגרות בתנ”ך? שבעים? אני קיבלתי שמונים, לכן אני שר יותר טוב”.
הטיעונים שלו חלשים, וקשה לראות איך אדם כזה מגדיר את עצמו כסטנד-אפיסט. קומיקאים טובים באופן כללי, נתפסים כאנשים מאוד חדים וחריפים, שתמיד מדברים לעניין. מדי פעם עלול לקרות שקומיקאי מועד, אבל רצף כזה של כשלונות מראה לנו בדיוק את מה שכולנו נוכחנו לדעת מהסרטונים שלו. האיש לא קומיקאי, לא סטנד-אפיסט, והקשר בינו לבין הומור מקרי בהחלט.
ולמה בן אדם כזה מצליח להתפרסם ולקבל תשומת לב? בגללנו. בגלל שזו התרבות שאליה הפכנו. תרבות שבה כל אדם כושל שמחפש פרסום מהיר הופך לליצן שכולנו לועגים לו. מעין “בדיחת היום”. אז נכון שזה משעשע ונחמד לצחוק על מישהו חסר מודעות שהופך את עצמו לבדיחה מהלכת, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לעשות את זה לכל רודף פרסום שמשתגע.
אני מדבר עליו פה, בתקווה שאחרים יפסיקו לדבר עליו ועל אנשים דומים לו בעתיד. אין לנו טעם להתעסק בזה, ויש דברים יותר חשובים שאנחנו יכולים לעשות. אם לא ניתן לאנשים כמוהו לגיטימציה, הם לא יעצבנו אף אחד, כי אף אחד לא ידע מי הם.
זה תלוי רק בנו. הכוח שנמצא בידינו כקהל שצורך מדיה הוא עצום. עכשיו ניתן רק לקוות שהכוח הזה יעשה שינוי בדרך החשיבה שלנו, ושהקומיקאים שנבחר לפרסם בעתיד יהיו כאלה שידעו להציג בדיחה, במקום להפוך את עצמם לאחת.
דויטש: “התגובה שלי היא לינק להופעה. זאת הייתה הופעה מול עשרה אנשים. בפאב קטן”.
